"אקס מן: העתיד שהיה" הוא הסרט החמישי בסידרה של המוטנטים, ונראה שלא נס ליחם. סדרת הקומיקסים תמיד נעה בין טלנובלה עמוסה למעשייה פוליטית מורכבת, והסרטים שיחקו על הקצה השני של הסקאלה, הרבה בזכות האיש שהיה הראשון לעשות להם אדפטציה קולנועית - בריאן סינגר. אחרי היעדרות של שני סרטים, סינגר חוזר לטפל במוטנטים ולשלב בין שתי העולמות שנוצרו בגירסה הקולנועית של אקס מן, בין העתיד לעבר.

אין תמונה
משחקים בין העתיד לעבר
מעבר לשובו של סינגר לסידרה האהובה, שהביאה אותו לשיא הקריירה שלו כבמאי (לפחות לטעמי), ל"העתיד שהיה" יש עוד משהו שהפך אותו לסרט שהפאנבויז לא היו יכולים לחכות לו יותר - הוא מבוסס על קו העלילה האהוב ביותר מהקומיקס. באמת, מה יותר טוב מ"העתיד שהיה"? (אולי "אפוקליפסה", שיהיה הסרט הבא בסדרה). סינגר ושותפיו לכתיבה לקחו את הבסיס מהקומיקס, ושזרו אותו היטב בתוך הסיפור שאקס מן ידע לספר עד כה בקולנוע - סיפור על חברה שמסרבת לקבל את השונה, שמאוחדת מאחורי שמרנות ופחד.

"העתיד שהיה" מתחיל ב-2020, בעוד העולם נחרב בעקבות מלחמה עיקשת במוטנטים, פרופסור אקס ומגנטו, הפעם מאוחדים, שולחים לעבר את וולברין על מנת שזה יצליח לשכנע את שניהם להפסיק בזה הרגע את המלחמה שהם עומדים להמית על העולם, ולמנוע ממיסטיק להתנקש בדוקטור טארס, האיש שבונה את כלי המכונה שישמיד כמעט את כל המוטנטים אבל יביא לחורבן כדור הארץ. וולברין נשלח הישר לשנות השבעים, כמה רגעים אחרי שעזבנו את האקס מן בסרטם הקודם. צריך להתעלם מכמה דברים כשנכנסים לסרט. בראש ובראשונה, העובדה שהוא סותר דברים שהתרחשו באקס מן השלישי (ידענו שסינגר לא אהב את הסרט, אבל לא ידענו שעד כדי כך).

אין תמונה
נע בין שיאים של עצמו

הסרט מתקיים על שני צירי הזמן, כי כל עוד וולברין נשלח לעבר העתיד ממשיך להתרחש. סרטים מסוג זה הם הזמנה לבלגן בשל בעיות לוגיות וסיפורים מצטלבים, וסרטי אקס מן גם הזמנה לבלגן אפילו יותר גדול בשל עודף הדמויות וקווי העלילה. על הנייר, "העתיד שהיה" היה אמור להיות הסרט הכי המבולגן בהיסטוריה. איכשהו, כל זה לא קורה, כשסינגר ביד בוטחת משיט את כל הסיפורים לכיוון אחד ברור - הוא מבקש מהדמויות לבדוק את הנאמנות שלהן, ואת האמון שלהן לא רק האחת בשנייה, אלא בבני האדם או במוטנטים. סינגר תמיד היה מי שיודע למצוא את השירה ביצירות פופ, ואקס מן הוא דוגמה טובה לחוזק שלו ליצור סיפורים פשוטים ואפקטיבים בתוך כל הכאוס. אקס מן הוא סרט שנע בין שיאים של עצמו. כל כך הרבה שיאים, דמויות ואקשן שברגעים החלשים שלו, הוא כמעט מרגיש כמו שידור חוזר של הסרטים הקודמים בסדרה. המאבק בין גישות העולם של פרופסור אקס למגנטו הוא משהו שכבר התרגלנו אליו. בסרט הקודם לפחות גילינו את המקורות שלהם, והם נבנו היטב כתפיסות עולם. כאן, ברגעי השיא של הסרט, המאבק ביניהם הופך למתיש ולא אמין.

שתי בעיות נוספות יש ל"עתיד שהיה": הראשונה, שהוא חוסך מאיתנו את אחד הדברים המהנים ביותר באקס מן, והוא כמובן הדמויות החדשות וגילוי הכוחות שלהם. בשל עומס העלילה אנחנו נשארים רק עם קוויקסילבר הצעיר (איוון פיטרס) שאחראי לסצנה הכי מצחיקה ומרהיבה וויזואלית של הסרט. בעיה שנייה, היא העובדה שאנחנו יודעים שהולך לבוא סרט נוסף. כל כך הרבה רמזים נשתלים לקראת הסרט הבא שזה כבר מתחיל לפגום בהנאה של הסרט הזה. לפרקים, "העתיד שהיה" מרגיש יותר כמו הכנה לעוד סרט, ופחות כמו סרט בפני עצמו.

אין תמונה
פרידה ראוי מהבמאי
זה גם הזמן לדבר על הפיל בחדר - בשביל במאי שיודע לקחת סוכריות פופ ולהוציא מהן את המטען הפוליטי והחברתי שלהן לדיון חיצוני ומעניין, סינגר כנראה לא כזה מודע לרובד הזה בחייו האישיים. לאחרונה הוא הואשם בניצול מיני של שני קטינים, וככל שעובר הזמן אנחנו מגלים עוד ועוד פרטים דוחים מהחיים שניהל סינגר באחוזה שלו בהוליווד, ובמסיבות החשק העצומות שניהל בה (אנשי תעשייה מודים עכשיו שהמסיבות האלה היו סוד ידוע בהוליווד). אם יתברר הכל כנכון, סינגר כנראה לא יביים יותר, וטוב שכך. בכל מקרה, זו בהחלט פרידה ראויה מהבמאי שהצליח להמציא את העולם של האקס מנים מחדש.