מה הייתם עושים אילו וולט דיסני בכבודו ובעצמו היה מבקש להפוך את היצירה האינטימית והחשובה ביותר שלכם לעוד סרט הוליוודי חסר נשמה? אפילו כפית גדושה בסוכר לא תוכל להציל אתכם מהדילמה הקשה, גם לא אישה עם מטריה מעופפת. יודעים זאת היטב הכותבים הגדולים ביותר של כל הזמנים, כאשר הם מקבלים הצעה מגונה בנוגע ל"בייבי" שלהם, צריך לבחור בין אמת או כסף, נשמה או אוכל על השולחן.
היתרון הגדול של "להציל את מר בנקס" הוא דווקא שלא מגיעים אליו עם ציפיות גדולות. הסיפור נראה די ברור מבחוץ: סופרת עיקשת, איש עסקים ממולח, קצת אי הסכמות ובסוף הפי אנד. אז זהו, שממש לא. ג'ון לי הנקוק, האיש שהביא את "הזדמנות שניה" משום מקום עד למועמדות לאוסקר לפני שלוש שנים (וזכייה לסנדרה בולוק), חבר כאן לצמד תסריטאיות אלמוניות למדי (קלי מרסל וסו סמית') לסיפור שיש בו הכל: טרגדיה והומור, נוסטלגיה ובעיקר את הקשר המיוחד בין אדם ליצירה שהוציא תחת ידיו.
נוסטלגיה בטעם חמוץ-מתוק
סרטי קולנוע על קולנוע מגיעים כמעט תמיד עם ערך מוסף של רגש, ככה זה כשהחומר קרוב לליבך. וזה הדבר שבו "מר בנקס" מצטיין יותר מכל. יש בו טונות של רגש ודמיון, שמתאימים כמו כפפה לעולם של דיסני. מצד אחד הרגש הזה מגיע בעלילה המרכזית ובה אנשי דיסני מנסים לפרוץ את המעטה הקריר והנוקשה של הסופרת שמנסה להגן על יצירתה בכל דרך אפשרית. מצד שני הסיבות לנוקשות הזו מתבררות בפלאשבקים שמתארים את סיפור ילדותה של טראוורס, כזה שעומד דווקא בסתירה לאסקפיזם וההפי אנד של האולפן בעל אוזני העכבר.
אנחנו לא יודעים אם המשא ומתן בין טראוורס ודיסני באמת היה כל כך קשוח, אבל זה לא באמת משנה כי אמה תומפסון מספקת כאן את תצוגת המשחק המושלמת ביותר של השנה. כמעט בלתי אפשרי לגלם דמות שהיא גם מתישה ונודניקית וגם מעוררת הזדהות ואהדה, אבל תומפסון מדייקת בניואנסים שהופכים את הסיפור למוצלח כל כך. היא קומית וטראגית, קרירה מבחוץ אבל מלאת חום בפנים וכשהיא מתעקשת או מתרגשת אי אפשר שלא להתאהב בה. אם נותר עוד קצת צדק במרוץ האוסקר, אמה תומפסון תסיים אותו עם פסלון. לצידה מתבלטת שורה של כוכבי משנה מעולים (בראשות פול ג'יאמטי) וטום הנקס אחד שעושה עבודה נהדרת בתור דיסני.