הנה הבדיחה הכי טובה שנכתבה על ״בתוך לואין דיוויס״ ומתארת את הסרט בצורה הטובה ביותר. היא נכתבה על ידי האחים כהן עצמם, שאמרו שהסרט הרגיש להם חסר עלילה יותר מדי אפילו בשבילם, אז הם דחפו לשם חתול. זו לא רק בדיחה טובה, זו גם אמירה נהדרת לסרט בו יש חתול כל כך בלתי נשכח.

זו החלטה קשה, האם להמליץ למישהו לצפות ב״בתוך לואין דוויס״. מצד אחד, מדובר באחד מחוויות הצפיה הטובות ביותר שיעברו עליכם בשנים הקרובות, אפילו בהשוואה לסרטים אחרים של האחים כהן (וידוי - יוצרי הקולנוע האהובים עליי מכל). מצד שני - זה סרט שיכול להכניס אותך לתסכול קיומי שלא יעזוב אותך, אולי לכל החיים. לואין דיוויס הוא עוד נדבך ברצף היצירות המופלאות הבלתי פוסק של האחים. סרט שמתכתב היטב עם כל היצירות שלהם בעבר, אבל נשאר נאמן גם לעצמו. במידה רבה, זהו גם סרט שבו האחים כהן מפציעים בו לעיתים ונעלמים לעיתים אחרות. מדובר אמנם בסרט הכי ״אווירתי״ שהם הצליחו להוציא, אבל גם כזה שהוא אולי האמירה הכי אישית שלהם. זוהי גם יצירה אחות מופלאה ל״יהודי טוב״, כך שמי שאהב את הסרט הזה יעוף פה למחוזות אחרים.

אין תמונה
לא ברור מי רודף את מי. אוסקר אייזק והחתול
לואין דיוויס, בגילומו של אוסקר אייזק, הוא זמר פולק נודד שמחפש להתפרנס ולפרוץ. התקליט האחרון שלו לא מוכר מי יודע מה, והאמרגן שלו לא נתן לו עליו אפילו מקדמה. חברו ויריבו למקצוע ג׳ים (ג׳סטין טימברלייק) כותב ומקליט בקולומביה רקורדס, וחברתו של ג׳ים, ג׳ין (קארי מאליגן) מודיע ללואין שהיא בהריון, ממנו. לואין נכנס מכאן, כפי שנראה שהוא עושה כל הזמן, לסחרור בו בסופו של היום הוא יחפש מקום שיסכים לארח אותו ללילה, כמיטב המסורת המפוארת של זמרי פולק חסרי פרוטה.

אוסקר אייזק מתאים כמו כפפה ליד של האחים. שחקן שיכול בהבעה ריקה אחת להגיד יותר מאשר רוב השחקנים. שחקן ראשי טרי, צוות שחקנים מרוענן כמעט לחלוטין (מלבד ג׳ון גודמן הענק, בתפקיד שמרגיש כאילו האחים כהן כתבו לו כבר לפני שנים), ואפילו צלם חדש במקומו של רוג׳ר דיקנס הגדול (על כך הופקד ברונו דלבונל, הידוע כצלם של "אמלי") נותנים לכמה רגעים הרגשה שבתוך לואין דיוויס הוא דווקא התרחקות מהאנתולוגיה העצומה שהיא סרטי האחים כהן. ישנה תחושה של רעננות בין השורות, שאולי הם היו כה זקוקים לה אחרי תקופה ארוכה בה הנפיקו סרט כל שנה. ועדיין, זה לחלוטין סרט שמתקשר עם כל מה שג׳ואל ואיתן עשו עד היום.

המסע של לואין הוא מסע מעגלי חסר תכלית. מצד אחד הוא נראה מלא עמוס בצירופי מיקרים משונים, ומצד שני הוא מלא באותות ומופתים, ברגעים שרק אמונה יכולה להסביר אותם. אולי קצת כמו מה עושה כוכב לכוכב, ומה הופך זמר לבלתי נשכח, לעומת זמר אשר שמו לא נכתב בשום ספר היסטוריה.

אין תמונה
בסוף הוא רק יחפש מקום לבלות בו את הלילה
וכן, יש גם חתול. לא ברור האם הוא רודף את לואין, או שמא הדבר הוא הפוך. האם זה החתול של שרדינגר, שהופיע כבר ב״יהודי טוב״? לפעמים עולה השאלה מי הוא הגיבור האמיתי של הסרט, לואין או חתול ג׳ינג׳י גרגרן. בתוך לואין דיוויס מעמיד שאלות קשות מול הגיבור הראשי של הסרט בכך שהוא מעמיד את עמדתו כגיבור אל מול כל העולם. אולי כמו כל אמן הרואה את עצמו כמישהו שיכול לתקשר בצורה קלה (ואינטיליגנטית, אם אפשר) עם בני אדם אחרים, אבל בסוף מוצא את עצמו צעוק שיכור בפאב בשביל לגנוב קצת את ההצגה. לואין דיוויס הוא איש שמחפש את המקום שלו בתוך עולם שבו נראה שכולם מוכשרים, אבל רק מעטים שורדים. מדובר כאן באחד הסרטים הנדירים שאינו מתחיל ואינו מסתיים, הוא יכול לחיות היטב בתוך הלב, זוחל באיטיות לנקודות הכי רגישות שלנו, ומטריד את מנוחתם. ואולי זה בכלל סרט האימה הכי גדול של האחים מאז רציחות פשוטות.

אין תמונה
מסע חסר תכלית של מי ששמו לעולם לא ייכתב בדפי ההיסטוריה