לזכותו של מייקל ביי ייאמר שההבטחה שלו תמיד מספקת את הסחורה. מעריציו של הבמאי יודעים שהכרטיס שרכשו יספק להם זבלון קיץ כיפי, עטור פיצוצים ונטול עומק. זה היה המקרה עם "בחורים רעים", "בחורים רעים 2", "רובוטריקים" והרשימה ארוכה. גם "רווח וכאב", סרטו החדש, היה אמור לשחזר את הנוסחה המוכרת. כך לפחות היה אפשר ללמוד מהפוסטרים ומהטריילרים של הסרט. אלא שהפעם מי שחיפש לעצמו מנת יתר של אפקטים ממוחשבים, מצא את עצמו נע באי נוחות בכיסא ומנסה להבין איך הכל הידרדר כל כך מהר?

עלילת "רווח וכאב" מבוססת על ספר שמבוסס על סדרת כתבות בעיתונות, שסיקרו את קורותיהם של כנופיית שרירנים. ההתמכרות לפיתוח גוף, המאבק בשומן הרווי ובחשבון הבנק המתפורר, מביאים את השלושה לאחד כוחות כדי לחטוף את אחד מהלקוחות העשירים של מכון הכושר בו הם מתאמנים. כל זאת במטרה לשכנע אותו באמצעות עינויים לחתום על מסמכים שיעבירו להם את כל רכושו. כאן כמובן הדברים מתחילים להשתבש והשלושה מסתבכים יותר ויותר ככל שהעלילה מתפתחת.

אין תמונה
אני יודע שאמרו לא להסתובב, אבל הייתי חייב
מבוא לנכות רגשית 

שורת האדפטציות שעבר הסיפור המקורי מהעיתון לספר ואז לסרט, ממש לא עשו לו טוב. מרבית העובדות הוחלפו בשורה של בדיחות סלפסטיק מטופשות, שלא תואמות את רמת האלימות הקיצונית שמוצגת בסרט. לרגעים זה נראה כאילו המעורבים בהפקה סובלים מנכות רגשית קשה. בין עבודותיהם הקודמות של התסריטאים, סטיבן מקפילי וכריסטופר מרקוס, אפשר למצוא "יצירות מופת" כמו נרניה, קפטן אמריקה ות'ור - הוכחה שהם העדיפו לשחק עם חברים בשכונה במקום לעשות שיעורי בית כמו שצריך. הסרט מתחיל כזבלון קיץ טיפוסי של ביי, הופך לפרודיה (לא רעה בכלל), מזגזג לז'אנר הפעולה הארד-קור סטייל טרנטינו (רק בלי הסטייל והשנינות) ומסתיים בשאלה - מה לעזאזל ראינו עכשיו?

מי שמצליחות להציל קצת את הסרט הן הנשים בתפקידים המשניים: הראשונה היא בר פאלי, בתפקיד החשפנית הרומנייה התמימה שעושה כל מה שמארקי מארק אומר לה. המשחק שלה מדויק, משעשע, אמין וסקסי במידה שווה. השנייה היא רבל ווילסון, שבהומור שנון במיוחד ואדישות מלאת קסם, מצליחה לשעשע גם ברגעים הפחות נעימים על המסך.

וולברג, לעומתן, הוא דוגמה מעולה לשחקן שצריך הוראות בימוי מדויקות. הוא מסוגל להיות מעולה בכל ז'אנר, אם הוא רק יבין מה רוצים ממנו. ופה הוא ממש לא קלט את התפקיד. "הסלע", דוויין ג'ונסון, תמיד מעולה, גם ברגעים הקשים, ומק'קי, החבר השלישי בחבורה (אנתוני דורבל, שאפילו לא זכה לקבל מקום בפוסטר) לא היה יכול להיות דמות שחורה סטריאוטיפית יותר.

אין תמונה
השרירן והדוגמנית. בר פאלי ומארק וולברג
מחכה לכם בסיבוב

אחרי שכל זה נאמר חשוב גם לציין שיש כמה נקודות אור חיוביות בסרט - לא כמכלול, ובטח שהן לא מתקנות את כל המעוות - אבל ברגעים שבהם הסרט מחליט לרגע שהוא פרודיה, זה עובד; כשהוא מחליט לתת אקשן חזק – גם זה עובד. השילוב ביניהם פשוט מרגיש כמו הניסיון להציל את אפולו 13 עם מברשת שיניים וחצי קילו איזולירבנד. זה מספיק כדי לסיים את המסע אבל ממש לא אמור להפוך לסטנדרט.

ואיך אפשר בלי כמה מילים על השוט שזכה לכינוי "הזווית של מייקל ביי" – אותו צילום 360 מעלות שמלווה אותו בכל סרטיו, וגם פה משתלב בעדינות של קרנף על סירת קאנו. לא הבנתם? לא נורא, כשתגיעו לרגע הזה בסוף הסרט תוכלו להיזכר בסרטון הזה ואולי סוף סוף תצחקו, מבלי להרגיש אשמה שאתם חולקים את הפסיכופתיות וחוסר המוסריות של הגיבורים.

העובדה שמדובר בקאסט מכובד ובסיפור אמיתי מבטיחה על פניו סרט חזק על חמדנות, טיפשות, רוע והחלום האמריקני. בפועל מדובר בסרט מבורדק עם דיאלוגים לא אחידים, והאופן בו הוא גולש בין ז'אנרים יגרמו לכל צופה להתבלבל ולתהות האם הוא לא הבין את הטריילר. התחושה ברוב הסרט היא שהתסריטאי, הבמאי והשחקנים מעולם לא נפגשו, ואם הם לא טרחו להתאמץ קצת בשבילכם, אין שום הצדקה שתתנו להם את הכסף שלכם.

>> קרב במשקל בינוני: "פסיפיק רים" הוא עוד אכזבה