בניגוד ליתר המועמדים לאוסקר השנה, "פילומנה" לא באמת זקוק לדחיפה של עונת הפרסים. סיפור פשוט, מלודרמטי וקורע לב, שנכתב ביד אמן על ידי הכוכב הראשי שלו. ג'ודי דנץ' מוכיחה שוב למה היא אחת השחקניות האיכותית בתעשייה, כזאת שתגרום גם לאמא שלכם להזיל דמעה
פילומנה הוא המועמד לאוסקר האחרון שמגיע לבתי הקולנוע בישראל. פעם זה היה מנהג מגונה קבוע של המפיצים, אבל בשנים האחרונות גם הם הבינו שכדאי להם לנצל את הדיבור החזק כדי להמריץ את הקהל להגיע ולצפות. אז מה השתנה במקרה של פילומנה? כנראה העובדה שזה מסוג הסרטים שיכולים לעבוד גם בלי בוסט של אוסקרים מאחוריהם. צפיית חובה בקרב קהל הדודות של "לב" האהוב. באופן מפתיע, הוא יוכל להצליח גם אצל מי שמזלזל בקהל הזה. פילומנה הוא רומן משרתות לאנשים שאוהבים רומני משרתות, אבל גם לכאלה ששונאים. סרט בריטי שיכול לפנות גם למי שלא מגדיר את עצמו כחובב של הממלכה. הוא אפילו מבוסס על סיפור אמיתי, למי שזה עושה לו את זה, וגם למי שלא.
בלי גרגר של סרקזם. סטיב קוגן וג'ודי דנץ'
בצד המלודרמטי של העלילה, נמצאת פילומנה עצמה. ג׳ודי דנץ' האדירה בתפקיד קטן ושובה לב של אישה שנמסרה למנזר כשהייתה נערה בהיריון. בנה נלקח ממנה ונמכר לאדם אחר, ומאז היא לא סיפרה על כך דבר. בצד המפקפק של הסיפור נמצא מרטין סיקסמית׳, עיתונאי ה-BBC לשעבר, שפוטר מתפקדי כדובר פוליטי אחרי שאימייל מביך שלו דלף לתקשורת. סיסמית׳ מגלה את הסיפור של פילומנה במקרה, ומחליט לחזור לכתוב לעיתון, אך הפעם לז׳אנר ״הסיפור האישי״ שבו נהג לזלזל. קוגן, למי שעוד לא מכיר, הוא קומיקאי אנגלי אדיר ואחד הכותבים והמבצעים הכי טובים באי הבריטי, ופה הוא מתנסה (ביחד עם ג׳ף פופ) בתסריט שהוא קצת יותר מיינסטרימי לטעמו. זהו סיפור מלודרמטי וקורע לב, שאנשים ציניים כמוהו יכולים רק ללגלג עליהם. את הציניות שלו הוא מחדיר לדמות הראשית שאותה הוא משחק. בדרך הזו הוא מצליח לסיפור תוך כדי שהוא נסחף לתוכו. הפטנט הזה מאפשר לפילומנה להפוך לא רק לסיפור מדהים, אלה לכזה שמצליח להוריד מהצופה כל גרגר של סרקזם.
לא ברור מי הביא לפרויקט את מי - קוגן את הבמאי סטיבן פירס, או פירס את קוגן. בכל מקרה, מדובר בהחלטה מבריקה של מי שזה לא יהיה. התסריט מוביל לסרט הטוב ביותר שביים פירס, וזה לא עניין של מה בכך. בשנים האחרונות הוא היה חתום על דברים איומים כמו "המלכה" או "שרי", שעצם המחשבה עליו גורמת למועקה.
אפילו את הספר החביב ״נאמנות גבוהה״ הצליח פירס להרוס, כי הוא פשוט לא מסוג האנשים שמתחברים לנושאים מגניבים. אבל רומן של משרתות? כאן מתגלה במאי יעיל, שיודע מתי להנחית עלינו את המוזיקה המרגשת ומתי להורות לה לצאת ברגע המתאים. לא הכל כאן עובד וכמה החלטות של פירס מרגישות כמו ניסיון קצת שקוף ללחוץ על נקודות רגישות, אבל זה לא מה שיהרוס את כל הטוב שיש בו.
לכו תספרו לאמא
הכוכב האמיתי של הסרט הוא, כאמור, התסריט המבריק שקוגן רקח. לא רק שקוגן עוסק בז׳אנר שבו הוא כותב, ונותן לו פרשנות מרעננת, קוגן לא שוכח לרגע אחד מהדמויות, והכתיבה והמשחק שלו משרתות אותן נאמנה עד הסוף. בינו לבין דמותה של דנץ' מתפתחת מערכת יחסים מורכבת ומרתקת. פילומנה הוא מלאכת מחשבת של כתיבה, שבמזל לא נהרסת ע״ הבימוי שנועד לה. סרט שאפשר לקחת את אמא אליו וכל הצדדים ייצאו מרוצים.
