כבר התרגלנו לסרטים מעוצבים ומלאי אווירה של סופיה קופולה, אבל מי שקיווה שב"בלינג רינג" היא תצליח להביא משהו מעבר, עומד להתאכזב. מדובר בסרט מגניב ומלא סטייל, אבל חסר נשמה
כל מי שראה לפחות סרט אחד של סופיה קופולה בחייו, יידע לספר לכם שהאווירה היא הכל. המבנה תמיד יכניס אתכם לאווירה הנכונה, הפסקול ילמד על התחושות של הדמויות והרבה מאד צילומי נופים ימקמו אתכם בדיוק במקום שבו הכל מתחבר. הבעיה היא שבהרבה מקרים אצל קופולה, לא תמצאו הרבה מעבר לאווירה. דווקא "בלינג רינג", סרטה החדש והמדובר, הסתמן כמי שעשוי לשבור את הפורמט הרגיל שלה ולספק לנו הפעם יצירה עמוקה מעט יותר.
בלינג רינג. זה לא זה
עלילת "בלינג רינג" מבוססת על סיפורה האמיתי של חבורת בני נוער מקליפורניה, שנהגה לפרוץ לבתיהם של מפורסמים ולגנוב בגדים וחפצים אישיים בשווי מיליוני דולרים. העיסוק האינטנסיבי של כלי התקשורת בפרשה ובמשפט שנערך לחבורה, הפכה את חלק מהמעורבים לסלבס בעצמם. אלכסיס נייריס, שאת בת דמותה משחקת בסרט אמה ווטסון, אפילו השתתפה בתוכנית ריאליטי בערוץ E! לאחר מכן.
השילוב הזה של תרבות האינסטנט, הסלבס והמעריצים, בנתה קרקע עם הרבה מאד פוטנציאל, אבל הבעיה היא שגם הפעם קופולה העדיפה להתמכר לאסתטיקה ולאווירה ולשכוח שהחלק המרכזי בסרט, כל סרט, הוא עדיין עלילה מעניינת ודמויות עגולות, כאלו שיגרמו לצופים להתחבר לסיפור. התוצאה היא סרט שכמעט ולא מצליח לעורר רגש. לא ברור אם אנחנו אמורים להזדהות או להוקיע את ההתנהגות של החבורה הזו, אם זה אמור להעציב, להכעיס או להתריס בפני האליטה. אחרי הכל, לא באמת היינו זקוקים לעוד סרט כדי לגלות שבני נוער בוחרים בדרך צעקנית כדי למשוך תשומת לב.
מגניבים ומלאי סטייל, ומה עוד?
ברמה העיצובית קופולה ממשיכה לספק את הסחורה. הסרט מרגיש כמו מוקמונטרי, מה שמגביר עוד יותר את התחושה שאנחנו צופים בסוג של ריאליטי. הסרט עמוס בסטייל ותחושת מגניבות כללית, שמגיעים על רקע טסטמוניאלס של חברי הכנופיה. גם הפסקול עובד טוב, למעשה הוא אחד הדברים שעובדים יותר טוב בסרט הזה, אבל גם ממנו ההתלהבות שוככת די מהר. האימיג'ים בחצי הראשון של הסרט חוזרים על עצמם במעין רפטטיביות בלתי פוסקת - החבורה פורצת לעוד בית, מאתרת עוד כתובת של סלב, הולכת לעוד מסיבה, עושה קוק, מצטלמת כמו סלבס במועדון ומעלה לפייסבוק, זה לא הולך לשום מקום. באמצע הסרט קופולה - שלא ששה לתת לנו יותר מדי פרטים על הדמויות - מגבירה עוד יותר את הווליום והקצב של הלופים האלו, כדי שגם אנחנו נבין שהם עצמם תקועים בתוך לופ של הרס עצמי, שהם מאוהבים בעצמם ומתעבים את עצמם בו זמנית. אבל בשלב מסוים מוכרחים להודות שזה פשוט לא עובד. אם לא היה אכפת לנו בפעם הראשונה, זה לא יקרה גם בלופ השביעי.
ואיפה ההורמונים?
הקאסט מורכב בעיקרו מצעירים אלמונים שעושים עבודה לא רעה. דווקא אמה ווטסון, המוכרת והמוערכת מכולן, מרגישה הכי פחות אמינה, במיוחד עם דיבור הפקאצה האמריקנית. כפקאצה בריטית היא יותר אמינה. עוד בעיה מרכזית בסרט היא שאין מתח מיני בין אף אחת מהדמויות בסרט, עניין מוזר בהתחשב בכך שבמרכזו עומדת חבורת בני עשרה שטופי הורמונים. עם כל הכבוד לסטייל הקולי, איפה החלק שיגרום לנו להאמין שמדובר בטינאייג'רז אמיתיים?
הופעות אורח של סלבס לא יחסרו לכם כאן, החל מפריס הילטון, שאף נתנה את הסכמתה לצילום הסצנות בביתה (שם בוצעו כמה גניבות של החבורה), דרך קירסטן דאנסט, שמבליחה לרגע באחד המועדונים ועד גאווין רוסדייל (סולן להקת "בוש" ובעלה של גוון סטפני) שמשחק את ריקי, בעל המועדון החלקלק.
אמה, תחזרי למבטא בריטי
את הריקנות בחיי המעורבים בפרשה מצליח הסרט להעביר היטב, אבל בזה קופולה הרי תמיד הייתה מוצלחת. גם בסרטיה הקודמים היא התמחתה בהעברת תחושת הניכור והזרות של החיים המודרניים, הבעיה היא שהיא לא מצליחה להעביר שום דבר אחר. העובדה שהסרט מעוצב, מסוגנן ויפה טובה לקליפים וסרטים קצרים אבל לא לבמאית שרוצה להטביע חותם אמיתי על הקהל שלה, ובטח שלא מספיקה על מנת לחפות על העובדה שבסך הכל, מדובר בסרט בלי לב.
