ערב כחול עמוק
מועדון הסרטים הכל כך גרועים עד שהם מתחילים להיות מעולים, קיבל החודש תוספת איכותית במיוחד בסטנדרטים שלו עם "The Canyons" של לינדזי לוהן. הרבה מילים כבר נשפכו על הקיץ הנורא של 2013, אבל ליד הדבר הזה שמות כמו "העולם אחרי", "הפרש הבודד" ואפילו "סופרמן" נראים כמו "האזרח קיין". לא צריך יותר מדי כדי להבין לאן הסרט הזה מכוון, מספיקה הצצה חטופה בטריילר של החצי מותחן, חצי פורנו רך הזה, כדי להבין עד כמה זה רע. עכשיו תוסיפו סיפורים על הפקה מהגיהינום, התפרצויות הזעם והאשפוזים התכופים של הכוכבת הראשית ואת העובדה שהכוכב לצידה של לוהן הוא כוכב סרטי מבוגרים מקצועי. פתאום הצפייה הופכת לחובה.
יש משהו בסיפור תאונת הרכבת, שהיא חייה של לינדזי לוהן, שמוכר סרטים הרבה יותר מעוד שם של כוכבת הוליוודית אחרת. לוהן של היום היא ביטוי קיצוני במיוחד לעידן של ריאליטי אגרסיבי. מי שנחשפה מוקדם מאד לאור הזרקורים, לא ידעה מה לעשות עם ההצלחה ונגררה כל הדרך למטה עד לדרגה של כוכבת טראש. המבקרים נהנים לשנוא אותה, במאים משתמשים בה כדי לייצר יחסי ציבור לסרטים זעומי תקציב והצופים מגיעים לראות כמה נמוך היא עוד יכולה לרדת מאז ההופעה האחרונה. כל זה כיף עד שאף אחד לא נפגע, אבל בהתחשב במצב הנפשי העדין של לוהן, לא בטוח שזה יהיה המצב גם בפיצ'ר הגרוע הבא.
תנו לה צ'אנס
הדבר הכי צפוי לעשות בקשר לטקס האוסקר הוא לרדת עליו, אז בואו ננסה לרגע לעשות את הדבר ההפוך. עם כל הביקורת (המוצדקת ברובה) על האורך הבלתי נסבל של הערב, תחושת הנפיחות העצמית שנודפת ממנו והבחירות הצפויות, באמת שמנסים שם הכל. זה התחיל עם הניסיון לקרוץ לקהלים צעירים עם הליהוק של אן הת'אוויי וג'יימס פרנקו. אחר כך הגיע הימור בטוח בדמות בילי קריסטל ולאחריו ניסיון ללכת קיצוני הרבה יותר עם סת' מקפרלן, המנחה של השנה שעברה. המכנה המשותף? כולם נכשלו. פרנקו נראה משועמם ויבשושי, קריסטל מיושן ומקפרלן...הצליח להיות לא מצחיק, גס ופוגעני במשדר אחד.
למעשה, אם חוזרים אחורה לעשור האחרון, רק סטיב מרטין ואלק בולדווין הצליחו לייצר תוצאות טובות יותר מההופעה הראשונה של אלן דג'נרס (2007), שנבחרה להנחות את הטקס הנוצץ. דג'נרס היא הימור בטוח, יש מי שיאמר כמעט צפוי, של האקדמיה: מנחת הטלוויזיה המצליחה ביותר בארה"ב, שגרירה של הקהילה הגאה ובעיקר סטנדאפיסטית שיודעת להלך בין הטיפות. להצחיק מבלי לפגוע, לעקוץ מבלי לאיים על אוסף האגואים העצום שיתקבץ במרץ הבא בתיאטרון קודאק כדי להיאבק על הפסלונים המוזהבים. נכון, עם דג'נרס יש הרבה פחות סיכוי ליציאות לא צפויות (שירים על ציצים לא יהיו כאן), אבל טינה פיי ואיימי פוהלר כבר לימדו אותנו בגלובוס הזהב, שנשים יכולות להעביר ערב שנון ומצחיק גם בלי לרדת מתחת לחגורה.
שוברי קופות
המהדורה המוקדמת של השבוע מתבססת אמנם על הערכות רווחים ולא על סכומים מדויקים, אבל גם כך נראה שהסופ"ש הזה יעמוד בסימן שליטתם של מארק וולברג ודנזל וושינגטון ברשימת הרווחים. "אקדח כפול", דרמת האקשן על שני סוכנים שמסתבכים עם קרטל סמים מסוכן, תגרוף 28 מיליון דולר בקופות צפון אמריקה, 7 מיליון יותר מ"וולברין", שירד למקום השני השבוע.
"הדרדסים 2", הסרט החדש השני של השבוע, זכה לסופ"ש ארוך במיוחד כשהגיע לבתי הקולנוע כבר ביום רביעי האחרון. אבל גם האסטרטגיה הזאת לא ממש היטיבה עם התוצאה הסופית. 17.5 מיליון דולר בלבד אספו הגיבורים הכחולים במהלך חמישה ימים על המסך, סכום מאכזב במיוחד, בעיקר מכיוון שמדובר בהמשך לסרט ראשון מצליח מאד (563 מיליון דולר) ומכיוון שהאולפנים כבר התחייבו לסרט שלישי ב-2015. החדשות הטובות מבחינתם? גם הסרט הראשון הצליח הרבה יותר מחוץ לגבולות אמריקה. נותר רק לחכות ולראות את הנתונים שיזרמו מרחבי העולם בימים הקרובים.
טריילר השבוע
אני מכור לטריילרים שחתוכים על הביט. כל הפיצוצים והכתוביות הענקיות שבעולם לא יכולים להשתוות לשילוב של שברירי סצנות בשילוב מושלם עם השיר הנכון. האחרון שעשה את זה היה דיויד פינצ'ר בטריילר המדהים ל"נערה עם קעקוע דרקון" על רקע ה-Immigrant song של לד זפלין. במקרה או שלא, גם הפעם מעורבת לד זפלין בטריילר גאוני. "American Hustle" של דייויד או ראסל לוקח אותנו כל הדרך אל הסבנטיז ואל סיפורם האמיתי של כנופיית זייפנים. יש כל כך הרבה סטייל ויופי בטריילר הזה, שלא באמת מספר לנו יותר מדי על העלילה. אבל השילוב שלו הכל כך נכון שלו עם "Good Times, Bad Times" והטונות של הסטייל שנוטפים ממנו, יגרמו גם לכם לראות אותו בריפיט.
הטוב, הרע והמכוער
הטוב: המרוץ לתפקיד איש העטלף הבא נמצא בשיאו וגלריית השמות שנזרקים לאוויר נראית מבטיחה במיוחד: ג'וזף גורדון לוויט, ג'וש ברולין, ג'ון האם וראיין גוסלינג, שמסתמן כרגע כאופציה המועדפת על פי השמועות. בסוף זה הרי ייגמר עם שם שלא שמענו מעולם, אבל עד אז אפשר להמשיך לפנטז.
הרע: הפוסטר האחרון ל"המשחק של אנדר" נראה...דו קוטבי משהו. מצד אחד שם הסרט בגדול ומצד שני הכיתוב "זה לא משחק". יש לכם את זה ביותר מבלבל?
המכוער: זה כל כך גאוני עד שמישהו יהיה חייב בסוף להגיש את זה לאיש עצמו. ככה היה אמור להיראות וולברין אם וודי אלן היה מביים את הסרט. כל כך הרבה יותר טוב ממה שראינו בקולנוע.