נניח שהגעתי לקומפלקס בתי קולנוע שבו 30 אולמות ורשימת סרטים ארוכה ומתישה (או להבדיל – פסטיבל קולנוע). נניח שאני מהאנשים המוזרים האלה שלא מודעים לקיומם של אתרים כמו "Rotten Tomatoes", אין לי מבקר/ת שעל טעמה אני סומכת או חברים שימליצו לי. מאין יבוא עזרי, מהפוסטר?
יותר משכרזה של סרט היא דרך להבין מי משחק בו ומה בערך קורה, כרזה של סרט היא דרך ממש קלה להשמיט מרשימת האפשרויות את הביג-נו-נו'ז. קטונתי מללמד אחרים איך לזהות את הסרט שהם בטח יאהבו, אבל שיעור מזורז בזיהוי סרטים איומים בפוטנציה? בשמחה!
ברור שלכל דוגמה ברשימה הזו יש דוגמה נגדית של סרט מצוין עם פוסטר שכולל את כל הנ"ל. הלכתי על אלה שסטטיסטית כדאי להימלט מפניהם. במידה ועפתם על "סבא בהפרעה" ואתם מתגעגעים לסרטי "מת לצעוק" - תמיד אפשר לקרוא את הרשימה הפוך, כך תמצאו בילוי כיפי בקלות.
1. אלמנטים מעוררי חשד
אם אתם לא ילדים בני 13 שההגדרה שלהם לסרט טוב היא "מישהו הקיא למישהו אחר בפה", היזהרו כמו מאש מסרטים עם פוסטרים "מצחיקולים". האם יש בפוסטר מסדר זיהוי? שטרות כסף מתעופפים או נופלים? רגל מחוטבת שלא מחוברת לאישה, אולי עם גרביון ובירית? ילד עם פרצוף המום ומזועזע / פה שצורח באופן קומי כשהוא מישיר מבט למצלמה? או, יותר גרוע, מבוגר שעושה את זה? האם כוכב הסרט מופיע על הפוסטר כשהוא מתבזה קשות? האם הוא מכוסה בזבל, ספוג כולו או עולה באש? האם ההתבזות הזו מלווה בכיתוב אירוני כמו "היא רק ירדה להביא מצרכים" או "חשוב לו להישאר בשליטה"?
במידה והפוסטר כולל את אחד האלמנטים הנ"ל והוא גם תוצרת מדינה שאיננה ארה"ב או אנגליה - פוטנציאל הזוועה גדל. סרטים זרים הם לא בהכרח פנינים יצירתיות מקאן, וישראל מקבלת באהבה קומדיות צרפתיות או איטלקיות עם הומור "נגיש" או "עממי", כלומר, בדיחות פיפי-קקי בשפה זרה. כדאי במיוחד לחשוש מקומדיות אירופאיות שמתהדרות במונומנט כלשהו ממדינת המקור. אם מישהו בשיווק חשב שכדאי להציב מאחורי הגיבורים איזה קולוסיאום, ביג בן או מגדל אייפל כדי שיהיה ברור מהי ארץ המוצא - זה כנראה הדבר היחיד שיש לו למכור.
2. עיצוב בשקל וחצי
הפונט מכוער? יש שגיאות כתיב? הדמויות נגזרו מהסצנה המקורית והודבקו בגסות על רקע של שקיעה או שדה פורח? זו יכולה להיות הפתעה משמחת, יותר סביר שאפילו בחברת ההפצה לא חשבו שכדאי להשקיע בו יותר מדקה וחצי.
3. הבטחה חסרת כיסוי
"הקומדיה של הקיץ!" (Says who?), "מופרע יותר, מצחיק יותר" (ממה?), "הסרט המלהיב של השנה" (לא נראה לי), "הסרט שלקח את כל הקופה" (איזו? מה? איפה?). אם אף אחד לא חתום על ההכרזה הדרמטית הזו, או שיש נתון כלשהו שמגבה אותה, כנראה שהיא מומצאת לגמרי. אם ההכרזה היא ציטוט אבל אף אחד לא חתום עליה – עוד יותר גרוע.
מסוכנים במיוחד הם הציטוטים עם סימני הפיסוק המיותרים, נניח "הלהיט שהפיל את אירופה...מצחוק!".
4. טרמפיסטים
אם הפוסטר מנסה לרכוב על הגל של סרט אחר ברוח "ה'נעלמת' של 2017" או "'הארי פוטר' החדש", תחשדו. אם הפוסטר מדביק פסלוני אוסקר ליד שמות השחקנים, אבל הזוכים הנ"ל קיבלו את הפרס לפני 30-50 שנה, תחשדו. אם מבטיחים שהסרט הוא "מהמפיק" או "מבית היוצר" של סרט מצליח אחר, תחשדו. קרדיטים כמו במאי או תסריטאי זה מקדם מכירות הגיוני, אבל המפיק? הוא פשוט נתן לשני הסרטים האלה כסף.
5. ביקורת מסתייגת
גם על ציטוטים "אמיתיים" לא תמיד כדאי לסמוך. אם הסרט עושה רושם איכותי אבל יש על הפוסטר בקושי ציטוט וחצי עם המלצה צרה וספציפית, כמו "השחקנית ההיא וההיא היו אחלה" או "העיצוב מרהיב", יש מצב שזה הדבר הטוב היחיד שהמבקרים מצאו בסרט.
אם הציטוט נשמע כמו משהו שיחצ"ן היה כותב - כלומר מתמצת את העלילה או מכריז "הסרט החדש של X" - יש מצב שהציטוט הוא לא של מבקר אלא של כתבת ניוז או ראיון. בטח כשהמצוטט הוא שם האתר או המגזין, ובטח ובטח אם זה משהו נידח שלא שמעתם עליו מעולם.
6. עמימות מוחלטת
אין על הפוסטר כלום? רק שם ותמונה או לוגו? לא שחקנים, לא הבטחה יומרנית? או שזה טיזר לסרט הרימייק של משהו שאתם מכירים, או שמדובר במקרה אבוד.
mako תרבות בפייסבוק