עוד לפני שנזכרים כמה הצליח בישראל (ובעולם בכלל) "מחוברים לחיים" של הבמאים אוליבייה נקש ואריק טולדנו, קל לנחש שסרטם החדש, "סה לה וי!", יהפוך כאן ללהיט גדול. אמנם הוא דובר צרפתית ודמויותיו עונות לשמות כמו אדל, פייר או ג'וליאן, אבל הוא כל כך מתאים לקהל הישראלי שהוא מרגיש קצת ישראלי בעצמו. כל מי שיש לו היכרות קלה שבקלות עם תעשיית החתונות המקומית יזהה הרבה ממנה בקומדיה הזו על אחורי הקלעים של חתונה גדולה המתקיימת בטירה צרפתית ישנה. מעבר לזה, כנראה שגם בכל הנוגע להומור יש לצרפתים ולישראלים לא מעט במשותף, כפי שתעיד ההצלחה של קומדיות צרפתיות בישראל בשנים האחרונות. יחסית לאחיו לסוגה ובכלל - "סה לה וי" הוא סרט מאוד מצחיק. לא זוכרת מתי לאחרונה שמעתי אנשים צוחקים ככה באולם קולנוע. 

זוהי קומדיית אנסמבל שכל חבריה משונים במידה מסוימת - או שיש להם פגם ספציפי שחוזר שוב ושוב כקאץ' פרייז, או שהם סתם דפוקים באופן קומי. הנורמלי בחבורה הוא הבוס, מקס (ז'אן-פייר בכרי), שהעבודה האינטנסיבית הזו שחקה אותו, עם קצת עזרה מהנישואים המתפוררים והמאהבת (סוזן קלמנט) שמאסה בו. לסגניתו אדל (איי האידארה) אין פילטרים, במיוחד כשהיא פוגשת את זמר החתונות היהיר ג'יימס (ז'יל ללוש). ג'וליאן (וינסנט מקיאן), גיסו המתוסבך והמשכיל, כמו גם חברו הוותיק, הצלם גאי (ז'אן פול רוב), עובדים עם מקס כבר שנים אבל בקושי מצליחים לשמור על שליטה ומקצועיות ליותר משלוש דקות רצופות. יש גם בחור שתמיד אומר את המובן מאליו, עובד חדש שלא מבין כלום במלצרות, מתמחה צעיר וציני ועובדים סרי לנקים שמרותקים משיאי השיגעון שהצרפתים מצליחים לשבור. 

עוד לפני תחילת האירוע חוק מרפי פועל במלוא כוחו וגורם למקס לדקלם כמו מנטרה "נצטרך להסתגל" והמצב מחמיר כשהזוג הצעיר מופיע. החתן (בנג'מין לוורנה) הוא פרפקציוניסט יהיר בלי שמץ של מודעות עצמית, בעוד לכלה (ג'ודית צ'מלה) היכרות קודמת עם ג'וליאן, שמנסה להסתיר ממנה את תפקידו באירוע ומתחזה בכלל לקרוב משפחה של בעלה לעתיד. עד סוף האירוע ייפלו על החבורה שלל בלת"מים ואסונות מבאסים ואפילו מסכני חיים, שכמובן לא לוקחים מספר בתור ונופלים מתי שבא להם, במקביל למשברים קודמים.

"סה לה וי!" מעביר כל כך טוב את הטירוף המייאש שבהפקת אירוע שהוא עלול לגרום לצופים שעובדים בתחום למרר בבכי תוך כדי צחוק. הוא לוכד גם את האנדרנלין והעניין שכאוס כזה מייצר, משתף את הצופה בתחושת השייכות למועדון המטורלל הזה. ובכל זאת, זו יותר מסתם קומדיה טיפשית על חבורת לא יוצלחים. ניכר שהיוצרים באמת אוהבים את כל האנשים האלה, וגם השחקנים שנהנים להתפרע עם הדמויות המוגזמות שקיבלו. מוגזמות, אבל לא קריקטורות שטוחות. רוב הדמויות המרכזיות נשארות אנושיות ומעוררות חמלה ודאגה אמיתית, אפילו החתן המגעיל. גם ויזואלית הסרט הזה עושה יותר ממה שהייתם מצפים ממנו - הצילום התזזיתי משרת את האווירה בלי לעשות סחרחורת והשוטים יפים כמו אלבום תמונות מחתונה, בלי הפילטרים המכוערים וכיתובים כמו "מזכרת קטנה מאירוע גדול". 

מתוך "סה לה וי" (צילום: יחסי ציבור)
התסריט לא מפתיע, אבל הביצוע מחפה | צילום: יחסי ציבור

התסריט של נקש וטולדנו כיפי אבל לא מלוטש עד הסוף, פשוט כי הם מנסים לתפוס יותר מדי וכל פעם משהו אחר נופל מהערימה. לא כל סיטואציה מצליחה להצחיק, לא כל עלילה זוכה לסיום מסודר וראוי ואחרות ממש נעלמות בשלב מסוים. מערכות היחסים הרומנטית שטוחות לגמרי והאמירות על הכלכלה הצרפתית שפוגעת בבעלי עסקים קטנים כל כך אגביות שהן כמעט עוברות כבדיחה. זה לא בהכרח פוגע בחווית הצפייה, אבל מבאס שהתסריט לא עומד ברמה הגבוהה של הצילום והמשחק. יש דיאלוגים נחמדים, הפתעות מוצלחות ורמז לאמירות חברתיות, אבל הסיפור הבסיסי מוכר מאוד. אולי יצירתי, אבל לא מפתיע. מזל שהאנשים שמבצעים את הקלישאות האלה כל כך חמודים.

mako תרבות בפייסבוק