ב-99.9 אחוז מהמקרים, אמה תומפסון היא הדבר הכי טוב ב"ברידג'ט ג'ונס בייבי". זה לא ממש משנה מה איכות הסרט או מי משתתפים בו מלבדה. "ברידג'יט ג'ונס בייבי" איננו יוצא מן הכלל - תומפסון, שאף שיכתבה את התסריט של הלן פילדינג ודן מייזר, מגלמת את הגינקולוגית של הגיבורה ומי שמתרגשת מהשטויות שלה בדיוק במידה הראויה. בכל זאת, האישה הופיעה בסרט שבו ארנולד שוורצנגר נכנס להריון - מה זה כבר בחורה נוירוטית שמגיעה לבדיקות עם שני פרטנרים שונים שלא יודעים אחד על השני? כשג'ונס מספרת בדיחה דלוחה במיוחד על האימהות המאוחרת של עצמה, הרופאה לא מפרגנת אפילו בבדל חיוך ופולטת באדישות מהולה בזלזול "קורע". לא אתפלא אם תומפסון ויתרה מראש על הניסיון להציל את התסריט המביך שהגיע לידיה והסתפקה בהחדרת סוס טרויאני של ציניות, כדי שלהייטרים יהיה עם מי להזדהות.
אל תשאלו אותי כיצד
עברו יותר מ-12 שנה מאז הפרק השני בסדרת "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", אבל מסתבר שבלימון הזה נשאר עוד קצת מיץ, והוא מריר מאוד. למקרה ששכחתם/דילגתם, ג'ונס (רנה זלווגר) היא בריטית שמנמנה, קוטרית ומגושמת, שמגוללת ביומנה את חיי האהבה המטופשים והסבוכים שלה. הספר, ובעקבותיו גם הסרטים, היו ניסיונות לרענן קצת את ז'אנר הקומדיה הרומנטית (את "גאווה ודעה קדומה" הקלאסי של ג'יין אוסטן) בכיכובה של גיבורה שיותר מעוררת הזדהות ממעוררת השראה: אובססיבית למשקל, נותנת יותר מדי צ'אנסים לבחורים הרעים ומעט מדי להגונים, נוטה להחליק וליפול, ובעלת כישרון ייחודי להסתבך בצרות. ובכל זאת, גברים מוצלחים התאהבו בה ואפילו הלכו מכות בשבילה: מארק דארסי (קולין פירת'), עו"ד סנוב למראה שהתגלה כרומנטיקן ורגיש, ודניאל (יו גרנט), הבד-בוי הכיפי. הפעם אין מכות, אין דניאל וגם אין ממש יומן - רק קריינות מבאסת בגוף ראשון.
די מדכא לראות לאן חייה של ברידג'ט התקדמו - או לא התקדמו - מאז ועד היום. היא עדיין גרה באותה הדירה, עדיין אובססיבית למארק דארסי למרות שהם לא ביחד כבר חמש שנים, ועדיין מעדיפה לקטר מאשר לפעול למען שינוי. לפחות את ספירת הקילוגרמים חסכו מאיתנו ופשוט מכריזים שהגיבורה "הגיעה למשקל האידיאלי שלה", אל תשאלו אותה כיצד. את העבודה בהוצאה לאור היא החליפה בקריירה כמפיקה בתוכנית אקטואליה, אבל גם שם היא בעיקר עושה פדיחות איומות מהסוג שתוכניות כמו "רק בישראל" ו"מה נסגר" חוגגות עליהן. לקראת יום הולדתה ה-43 ברידג'ט חוטפת מיני-משבר ומחליטה לנסוע עם המגישה הצעירה של התוכנית לסופ"ש בפסטיבל מוזיקה. בין שלוליות הבוץ לצעירים המקיאים היא פוגשת את ג'ק (פטריק דמפסי), רווק אמריקאי מסתורי ונאה שפשוט לא עומד בכישורי הפיתוי שלה - נפילות תכופות וזעקות במבטא בריטי מאולץ. כשבוע אחר כך היא פוגשת שוב באקס המיתולוגי, שגם לו, מתברר, חסרה מישהי עם בעיות שיווי משקל בחיים. כחודש לאחר מכן - בדיקת הריון חיובית, תירוץ עלילתי קלוש לוותר על בדיקת אבהות וכל הג'אז הזה.
מקרה חמור של טפשת הריון
"ברידג'ט ג'ונס בייבי" (מה זה התרגום הזה?) הוא סרט שכולו פחדנות, כשהצעד הפחדני הראשון הוא השארתו של מארק דארסי בחיים. בספר השלישי בסדרת הספרים המקורית של הלן פילדינג, "משוגעת על הבחור" מ-2013, מתברר שג'ונס היא בכלל אלמנה ואם לשניים שמנסה ללמוד איך משתמשים בטוויטר ואיך מכירים בחור טוב כשאת כבר בת 50. בגרסה הקולנועית לא העזו לחסל את פרינס צ'ארמינג, והעדיפו גיבורה שהיא ילדה חסרת אונים מאשר אם לילדים. גם הפוטנציאל החתרני של משולש האהבים החדש והסבוך לא מנוצל כלל - המילה "פוליאמוריה" נזרקת לאוויר כבדיחה בלבד, גם הורות משותפת היא לא ממש אופציה. הגיבורה ההריונית אולי מעודדת את אמא שלה להיות פחות שמרנית, אך היא עצמה עדיין חולמת על חתונה לבנה עם גבר חיוור ונאה.
משולש האהבה של הסרט הוא אחד המטופשים שראיתי בקולנוע מימיי: ג'ק הוא בבירור הצלע המוצלחת יותר, אבל לרגע אין חשש שנוכחותו תעמוד בדרכה של אהבת האמת בשקל וחצי של ברידג'ט ודארסי. האחרון מתנהג בסרט כמו משמש מיובש גם כשהוא אמור להיות מאושר, בעוד ג'ק הוא סוג של כלבלב שמח שרק מחכה להזדמנות להרעיף על הקראש החדש שלו אהבה, כסף ומחויבות אבהית.
לזכות הסרט ייאמר שהוא לרגע לא מפסיק לנסות להצחיק, ולעיתים זה מצליח לו. הסצנות הטובות ביותר הן אלה שמתרחשות במקום העבודה של ברידג'ט, וביקום מקביל אפשר היה להרכיב מהן סאטירה עוקצנית על התקשורת בעידן הקליקבייט. זה לא מספיק כדי להציל את המצב - הסרט ארוך מדי, מאוד לא חינני וסובל ממקרה חמור של טפשת הריון. למרבה הצער הוא נעשה יותר ויותר מעצבן עם כל סצנה שעוברת, כשהרבע האחרון של הסרט כבר גובל במיזוגניה - בשלוש השניות שבהן הגיבורה נאלצת להסתדר בעצמה ללא עזרת הגברים, היא מאבדת את זה לחלוטין. זה כבר לא מצחיק ומגושם, זה באמת טרגי, והצפייה בברידג'ט כבר לא מעוררת הזדהות אלא מדאיגה. קשה שלא להסכים עם הבוסית שרוצה לפטר אותה, המחזרים שמאוכזבים ממנה או הגניקולוגית שמגלגלת עיניים. נדיר לראות נשים רווקות בנות למעלה מ-40 בקולנוע, ומבאס ממש לראות איך הדמות הנדירה הזו הופכת ללוזרית, לאישה שלא מסוגלת לבנות חיים עצמאיים ושלמים כרווקה וממשיכה להתבוסס בטעויות העבר שלה. בסצנה אחרת שורה של דמויות מכריזות כל אחת בתורה "מצטערת שאיחרתי, היה איזה מצעד של פמיניסטיות / לסביות שחסמו את הרחוב, איזה דפוקות". מגדילה לעשות אמא של ברידג'יט שמצהירה: "מי אמר שאנחנו בכלל צריכות עוד זכויות?". אולי בסרט אחר הייתי מאמינה שהמשפט הוא כולה בדיחה.
"סופת חול": אחד משיאי השנה של הקולנוע הישראלי
בזמן שמשפחת ג'ונס תוהה מי המוזרות האלה שעוד לא קיבלו את הממו שהפמיניזם ניצח, מגיע לקולנוע סרט שגורם לצרות של ברידג'ט להראות מגוחכות אפילו יותר – ובעצם, גם לשלי. שעות אחרי שיצאתי מהסרט נותרתי אסירת תודה על כל צעד שעשיתי, כל שיר ששמעתי, כל משפט שיצא לי מהפה.
"סופת חול", סרט הביכורים של עילית זקצר שזכה בתחילת השנה בפרס חבר השופטים בפסטיבל סנדאנס, מספר על שתי נשים חכמות, אמיצות ועקשניות בחברה שלא מעריכה אף אחת מהתכונות האלה אצל אישה. האחת היא לילה (למיס עמאר), הדבר הכי קרוב שתמצאו לאישה מודרנית בכפר הבדואי שבו היא חיה - לא רק שהיא לומדת באוניברסיטה, היא מרשה לעצמה לחפף ולקבל ציונים בינוניים בלבד; והשנייה היא אמה הקשוחה ג'לילה (רובא בלאל-עספור). הסרט נפתח ביום חתונתו של אב המשפחה לאישה נוספת, קרובה יותר בגילה לבתו מאשר לאשתו. האירוע הופך לטראומטי אפילו יותר כשהאם מגלה שלילה מנהלת קשר אסור עם בן שבט אחר. הבת משוכנעת שאביה האוהב יסכים למסד את הקשר ביניהם אם רק תבקש ממנו מספיק יפה, אבל האב (הייתאם עומרי) כבר חצי רגל מחוץ לכל זה. יש לו אישה חדשה ובית חדש, ואפילו לדאוג להחזיר את חיבור החשמל לבית של אשתו ובנותיו הוא לא מצליח, אז תארו לכם כמה סבלנות יש לו לעתידה הרומנטי של בתו הבכורה.
הסיפור המשפחתי המסוים הזה הוא דרך טובה לראות כיצד חוקים חברתיים שמרניים לא מיטיבים עם הגברים ומרסקים את הנשים, אלא דורסים ומדכאים את שני המגדרים גם יחד. באופן דומה, הסרט לא מכריז על הנשים כטוב המוחלט ועל הפטריארך כנבל הרשע - האם והאב עושים מה שהם מרגישים שאין להם ברירה אלא לעשות, ועל אף שהפעולות שלהם שונות וסותרות, בשני המקרים משמעות המעשים היא הקרבה של קשר אנושי חשוב ומהותי. בעוד הבימוי משתדל להתחמק ככל האפשר ממלודרמטיות, הדמויות הנהדרות הן שמאפשרות לנו להתחבר באמת לכל העסק. האב, האם, הבת, האחות הקטנה והמרדנית, אפילו אשתו הצעירה של האב - כל אחת מהן מורכבת, פגיעה בעלת סתירה פנימית משלה ומעוררת רגש וחמלה.
"סופת חול" הוא סרט יפה ומרגש, אבל משהו בכל זאת חסר בו, כי בדומה לג'לילה, שעושה הכל כפי שמצופה ממנה, הדייקנות שלו יוצרת ריחוק רגשי מסוים ותחושה שכבר ראינו את הסיפור הזה פעם או פעמיים לפחות. זה סרט פסטיבלים קלאסי שעל אף שיש בו מידה של קלילות הוא כמעט חף מרגעי חסד או תקווה. אז מה הפלא שכבר כמה חודשים שהוא עושה חיל בפסטיבלים ומסומן כאחד המועמדים המובילים לאוסקר הזר (במידה ויגשים את כל התחזיות ויוכתר כסרט הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר)? כל זאת כמובן לא אומר שכדאי לוותר עליו. להפך - מדובר באחד הסרטים הטובים שמוצגים כרגע בבתי הקולנוע ואחד משיאי השנה בקולנוע הישראלי, ואל תתנו לנושא ה"קשה" לעצור בעדכם מלנסות אותו.
