צופי הקולנוע הקשובים כבר מדקלמים סיפורים כמו של "פאטי קייקס" מתוך שינה: אנדרדוג/ית שהחיים דפקו מכל הכיוונים מסמנ/ת מטרה שנראית לעיתים בלתי מושגת, ונאבק/ת במכשולים עד לניצחון המרגש, גם אם צנוע וחלקי. הפעם הנאבקת היא פטרישיה, צעירה מניו ג'רזי שמפרנסת את משפחתה בעבודות זמניות ומבאסות וחולמת להיות ראפרית. ברקע צרות משפחתיות כמו אמא אלכוהוליסטית וסבתא חולה, גברים שלא שמים עליה כי אין לה גוף של דוגמנית, חברים שלא תמיד אפשר לסמוך עליהם וסיבוכים רומנטיים. קשה לומר שהדרמה המוזיקלית הזו היא משהו חדש ומקורי שלא ראיתם מעולם, אבל זה לא מונע ממנו להיות אחד הסרטים המשמחים של השנה. זה כמו שיר פופ טוב - גם אם שמעתם אותו ושכמותו כבר אלפיים פעם, הקצב, איכות הביצוע והקסם האישי מבטיחים שתסיימו אותו עם חיוך.
את הפרחים צריך לשלוח קודם כל לכוכבת דניאל מקדונלד. הלוואי שהסרט הזה יהיה עבורה סיפתח לקריירה משגשגת והלוואי שבהוליווד ישכחו שיש להם תקן רק לשתיים-שלוש שחקניות שמנות שעובדות במקביל. מקדולנד מסתערת על התפקיד שקיבלה בכל הכוח והיא טובה כל הזמן - כשהיא פגועה ומיואשת, כשהיא מלאת ביטחון או מזייפת אותו, כשהיא אוהבת וכשהיא כועסת. השיאים הם כמובן אלה שבהם היא מופיעה, מקליטה או מאלתרת.
השחקנית עצמה היא לא מוזיקאית ואין לה שום ניסיון בזה, אבל החן והעוצמה שהיא משדרת מסתירים את זה מצוין. דמויות המשנה נעות בין הסטנדרטי (ברידג'ט אוורט בתפקיד האמא) למוזר והמעניין (ממודו אטיי כמוזיקאי אקצנטרי ורגיש, שאומר הרבה כמעט בלי לפתוח את הפה), וראוי לציין גם את הבמאי ג'רמי ג'ספר, שהרקע שלו כבמאי קליפים ניכר בעיצוב ובקצביות. ג'ספר הופך סיפור שגרתי לייחודי כשהוא מעצב אותו כמעין אגדה אורבנית מוזרה, ואת ג'רזי למקום מטונף ועלוב שיש בו גם קסמים, סודות ובקתות נסתרות. מקום שיכולים לקרות בו ניסים.
ועם זאת, "פאטי קייקס" הוא לא סרט שטוח שרק רוצה להרים ולכייף. פאטי חוטפת מכה אחר מכה אחר מכה והתהליך שהיא עוברת רחוק מלהיות סיפור סינדרלה. האנשים הכי קרובים אליה, אישית או סתם גיאוגרפית, הם גם אלה שהורסים לה את החיים וגם היא מסבכת לאחרים את החיים בעצם נוכחותה. יותר מאשר המרדף אחר אורות הבמה, התהליך שהגיבורה תצטרך לעבור הוא ללמוד איך נותנים ומקבלים אהבה. מי ראוי לתפוס מקום בלב שלה ומי הוא השפעה רעילה ומזיקה. מערכות היחסים הנוגעות ללב והטיפול הרגיש בעלילה המוכרת מנטרלים את הקלישאתיות המסוימת שהסיפור בכל זאת מכיל.
מבאס לומר שאם יש חוליה חלשה בסרט, זו דווקא המוזיקה, שלפעמים נראית כסתם תופסת מקום. זה לא אחד מהסרטים האלה שגורמים לצופה הנלהב/ת להקשיב בריפיט לפסקול שוב ושוב ושוב, גם אין כאן אוסף שירים שיפתח את הקהל לסגנון מוזיקלי שלא הכיר. "פאטי קייקס" משתמש בראפ כדי לחשוף את נפש הגיבורה שלו וכדי להדגיש את הפאר בינה לבין כוכבות "רגילות" (ע"ע הקליפים סטייל ניקי מינאז' או קייטי פרי שפטרישיה מדמיינת לעצמה), אבל חובבי היפ הופ יהנו ממנו יותר ברמה העקרונית מאשר המוזיקלית.
אפשר אפילו לתהות למה הגיבורה בוחרת דווקא בסגנון הזה, בטח כשהיא מקימה להקה כדי להקליט ולהופיע ולא מסתפקת במכונת תופים. כמו ב"אמריקן האני", סרט המסע של אנדריאה ארנולד מלפני שנה שהציע אוסף להיטים מושלם כפסקול, גם כאן נראה שהתשובה תמונה בביטחון והחומריות שלא מעט אמני היפ הופ נהנים להדגיש. פטרישיה חיה בתחתית שרשרת המזון והמוזיקה המסוימת הזו מאפשרת לה מידה של שליטה - להחזיר לבריונים, להפגין כוח, להגיד בלי בושה שהיא חזקה, מוצלחת, מנצחת. האתגר האמיתי הוא להודות שהכאפות שהעולם מאכיל אותה כואבות יותר ממה שנעים לגלות, וגם את זה היא תצטרך ללמוד איך להגיד.
mako תרבות בפייסבוק