לפני שנדבר על למה "מפלצת הכסף" כל כך ביאס אותי, בואו נתחיל עם מה שדווקא כן עובד בו: ג'ורג' קלוני. הכישרון הגדול של קלוני מעולם לא היה משחק אלא יכולת הקסמה מלוטשת לכדי שלמות. יפה לראות איך שוב ושוב תופרים לו דמויות של טמבלים חמודים על פי מידותיו, וכך קרה גם בסרטה החדש של ג'ודי פוסטר (ידעתם שהיא ביימה שני פרקים ב"כתום זה השחור החדש"?). הטמבל התורן הוא לי גייטס, המנחה של "מפלצת הכסף", תוכנית כלכלה פופולרית ופופוליסטית, שמבקשת להפוך את המורכב לקליל ואת האפור לנוצץ בעזרת אביזרים, רקדניות, סאונד אפקטס מוגזמים ושלל גימיקים ודאחקות. קיים סיכוי לא רע שהייתי נהנית יותר לצפות במשך שעה וחצי מהחיים במרתון של "מפלצת הכסף" הטלוויזיונית במקום ב"מפלצת הכסף" הקולנועית, כי כשקלוני מעמיד פני מתלהב קשה שלא להידבק. אבל חמידות הצידה, בסופו של דבר הזדהתי באמת רק עם דמותה של הבמאית פטי (ג'וליה רוברטס), לא בגלל בניית הדמות המורכבת, חלילה, אלא בגלל שכמוני היא מתה לעוף כבר הביתה.

יש מי שיראו במשפט הבא ספוילר, אבל צופה מיומן יבין אותו בעצמו בערך חצי שעה לתוך העסק - "מפלצת הכסף" הוא לא סרט אנטי ממסדי. אולי אף אחד לא היה מצפה לזה ממנו אם לא היה מופיע בחיינו כמה חודשים אחרי "מכונת הכסף" המושלם, ואולי אי אפשר שלא לצפות לכך מסרט שנפתח בקריסה פתאומית של מניה שנחשבה עד אז בטוחה והעלמות מסתורית של מליוני דולרים. אחד מקורבנות התקלה הוא צעיר בשם קייל (ג'ק אוקונל, מ"לא נשבר" ולהבדיל "סקינס"), שהשקיע בחברה סכום גדול בעקבות המלצה חמה-משהו-אש של אותו מנחה תזזיתי בגילומו של קלוני. בייאושו הוא מופיע באולפן עם אקדח וחגורת נפץ ודורש לנקום במי שהרסו את חייו בשידור חי. הבעיה - האחראי הנוסף, מנכ"ל אותה חברה בעייתית (דומיניק ווסט, לנצח מקנולטי מ"הסמויה"), לקח את המטוס הפרטי ליעד לא נודע, ואפילו אחראית התקשורת שנשלחה להתראיין במקומו (קטריונה בלף, כוכבת הסדרה "זרה") לא יודעת איפה הוא נמצא.

השחיתות של וול סטריט היא לא מושא לביקורת כאן, היא סתם רקע לעלילת אקשן גנרית ולעוסה. התסריט לא מצליח להוציא מהסיפור משמעות חברתית של ממש, אלא הופך אותו למקרה קיצון פרטי ומסוים. הרי אין שום בעיה במצב הקיים, יש אנשים רעים שעושים דברים רעים, אבל יש גם תקשורת ויש נפגעים ושניהם יחד ידאגו לתקן את העיוות ולשמור על הקפיטליזם נקי והגון. מה, לא ככה? אם אפשר בכל זאת לחלץ מסר קצת עמוק יותר מ"מפלצת הכסף", הוא הרעיון שהתקשורת העכשווית צריכה שיכוונו לה אקדח לרקה כדי להסכים להשקיע זמן ומאמץ בתחקיר עיתונאי ראוי.

אז יש לנו קלוני ויש רוברטס וגם הבטחה ושמה אוקונל, והם באמת אחלה חמודים ועושים מה שאפשר כדי לגרום לנו ליהנות. יש גם כמה דמויות משנה חביבות במערכת, כמו מפיק מטורטר, צלם מחויב למטרה והאקרים להשכיר שמדברים כמו מאסטר יודה. כל אלה הופכים את הסרט ללא בדיוק נורא, אבל זה לא ממש מספיק. מחוץ לאולפן העלילה נוטה לגלוש לאי אמינות ובעיקר לקלישאות מבאסות, וגם בפנים לא תמיד מעניין או מותח. ברגעים המשעממים ניסיתי לדמיין איך הסיפור נראה לצופים בבית, שהסרט חוזר ומראה לנו לפעמים וחבל. שימוש בשלושת מצלמות האולפן לתיעוד המקרה, בלי לחתוך כל רגע לפניה המבוהלות של רוברטס או להוא עם הלק השחור שרואה את התוכנית באמצע מסיבת בית מוזרה בסיאול, היה יכול להפוך את הסיפור המשעמם למדי הזה למעט רענן יותר, גם אם לא להציל אותו לגמרי. טוב נו, טרמפיסטים על נושאים טרנדיים תמיד יהיו, ולפחות לאחד הזה יש את קלוני.

 

אין תמונה
"התקשורת העכשווית צריכה שיכוונו לה אקדח לרקה כדי להסכים להשקיע זמן ומאמץ בתחקיר עיתונאי ראוי"

תורת המשחקים

אם במקרה תהיתם איזה סרט אתם הולכים לא לראות בעוד שנתיים-שלוש, אז הנה: Fruit Ninja. ביום שישי חשף Hollywood Reporter כי המפיק של סרטי מופת כמו "סאן אנדראס" או "הנזל וגרטל קוטלי המכשפות", טריפ וינסון, עומל בימים אלה על עיבוד קולנועי למשחק האייפון הנודע. זו תהיה קומדיה לא מצוירת לכל המשפחה. במקביל, יש אנשים בעולם שמשקיעים זמן וכסף ביצירת טרילוגיה על פי טטריס (חבר'ה, לטטריס קוראים ככה כי טטרה ביוונית זה ארבע, סתם תזכורת).

עברו כבר כמעט שנתיים מאז הדיווח הראשוני על סרט-טטריס, וכבר קיוויתי שלא נשמע על זה שוב לעולם והכל יסתיים על הצד הטוב ביותר, כלומר בלי סרט אבל עם הסרטון הזה של דורון פישלר מהבלוג "עין הדג" שגרם לי לבכות מצחוק. אז לא, במקביל לנינג'ה הפירות הגיעה הידיעה שצמד מפיקים, לארי קסנוף וברוס וו, מקימים חברת הפקות חדשה ובמסגרתה ישקיעו 80 מיליון דולר בסרט הטטריס הראשון בסדרה, שצילומיו יתקיימו ב2017 בסין. אה, ויש עוד. החודש נחשף שאטארי רוצים להפוך את משחקי הארקייד הקלאסיים Centipede ו-Missile Command לסרטי אקשן.

מה הפלא, בעצם. אנחנו חיים בעולם שבו "אנגרי בירדס: הסרט" הבאמת מחריד עושה כסף. "ראצ'ט וקלאנק", "Assassin Creed" ו"Warcraft" הפכו ויהפכו לסרטים השנה, בזמן שאליסיה ויקנדר זוכת האוסקר לוהקה לרימייק של "טומב ריידר". אז מפיקים נחושים לא ייתנו לכישלונות כמו העיבודים של סופר מריו וסטריט פייטר או ממש לאחרונה "פיקסלים" למנוע מהם להצטרף למסיבה, גם אם למותגים שבחרו לעבד אין ממש עלילה. בשביל מה יש ילדים בגן חובה אם לא בשביל ליהנות מדברים צבעוניים וחסרי משמעות?

תמונות קצרות