לחברה הישראלית יש אובססיית ילודה, כפי שתעיד כל אישה מעל גיל 35 שטרם התייצבה בחדר לידה. בהתאם, גם הקולנוע הישראלי חוזר ועוסק שוב ושוב לסיפורים על זוגות המתפללים לילד אך מתקשים להיכנס להריון, על הקמת משפחה או על איחוי מחודש של משפחה מפורקת או חלקית. לא רואים עליו בהתחלה, אבל גם "מכתוב" הוא סרט כזה. התקציר לסרטם של של חנן סביון וגיא עמיר ("עספור") מספר על שני עבריינים שמחליטים לעשות הסבה מקצועית - לשלוף פתקים מהכותל ולהגשים את המשאלות הכתובות בהם. אך כל הפתקים מבקשים אותו הדבר - לתקן את המשפחה החסרה, הפגומה לכאורה. גם הקשר האינטנסיבי בין שני הגיבורים, ברומאנס שצריך רק עוד צעד קטן כדי להיחשב זוגיות של ממש, נקלע למשבר רק כשלתמונה נכנסת אם חד הורית לילד (וזה קורה יותר מפעם אחת). קשה להאמין ש"מכתוב" לא יזכה להצלחה אדירה, עם הלוק המחוספס שמסתיר מתקתקות מפתיעה. בסצנת הפתיחה של הסרט הגדירו את זה בפשטות: קרפצ'יו מתוק, בשר נא עם טוויסט של רכז רימונים.

לצמד הנושים הרגישים האלה קוראים סטיב (סביון), על שום רצונו לעשות קופה באמריקה, וצ'ומה (עמיר), שנהנה רק מאוכל חריף. סטיב וצ'ומה עוברים בין מסעדות ירושלמיות על תקן "יועצים קולינריים", ואחרי ארוחה דשנה לוקחים את דמי הפרוטקשן שגובה הבוס שלהם (איציק כהן). סטיב הוא טיפוס ריאלי ודי אנוכי, צ'ומה חרד מסימנים מבשרי רעות ומאמין בקארמה. צירוף מקרים ממוזל הופך את הצמד לשורדים היחידים של פיגוע במסעדה והם נמלטים, עם מזוודה עמוסה כסף, להגיד ברכת הגומל בכותל. צירוף מקרים נוסף משכנע אותם לעזור לאחרים. צדקה? חלילה, יותר כמו המפלצונים של הלוטו - עם הרבה מזומנים, אסטרטגיות מופרכות ומידה של אלימות, הם עוזרים לדמות אחת לשפר קצת את מצבה. בסתר, צ'ומה דואג גם לבנו של סטיב ולאמו, ליזו (חן אמסלם), המגדלת אותו לבדה.

מי שהסגנון של סביון ועמיר עניין אותו בעבר, כנראה ימצא את מבוקשו גם ב"מכתוב": דרמה חצי מרגשת, הומור שמבוסס יותר על החן של הדמויות ופחות על סיטואציות מקוריות ומפתיעות, שחקני משנה סימפטיים וגיבורים שאולי עושים רע, אבל מקבלים מהקהל הנחת חמוד. גם מי שלא מגיע אחרי בינג' של "פצועים בראש" עשוי ליהנות, בעיקר אם הוא ממש רגיש לענייני אבות-בנים או אמר פעם לרווקה בלי ילדים "מה יהיה, את לא נעשית יותר צעירה". הסרט מסתמך יותר מדי על היוצרים-כוכבים, שהם גם נקודת התורפה שלו. לא רק בגלל שהם לא בדיוק שחקנים מרשימים, גם בגלל שהם לא נותנים הרבה סיבות להיות בעדם. אם לא תחבבו אותם ואת הדינמיקה ביניהם אתם בבעיה, כי הם מופיעים כמעט בכל סצנה, מצליחים כמעט בכל מזימה - נשים חושקות בהם, כל מכשול בדרכם מסולק די בקלות וכל מה צרה שהפילו על עצמם הם יכולים לפתור בקלות וכמעט בלי השלכות, אם רק ירצו.

מכתוב - ביקורת סרט (צילום: עידן מילמן,  יחסי ציבור )
נגמרו השמות למזרחיות על המסך? חן אמסלם כליזו | צילום: עידן מילמן, יחסי ציבור

התקציר שלו אולי רומז שמדובר בקומדיית פשע, אבל "מכתוב" הוא יותר דרמה קומית מקומדיה פרופר. מחוץ לעלילה הצדדית בכיכובם של איציק כהן ויגאל נאור, עיקר ההומור מסתתר בדיאלוגים של סטיב וצ'ומה - החלפת שנינויות בלתי פוסקת וקצת מתאמצת של שני אנשים שמכירים אחד את השני כל כך טוב שהם כבר סוג של מפלצת דו-ראשית. זה לא תמיד עובד, אבל לרוב גם לא מפריע. הבעיה מתחילה כשהמפלצת הדו-ראשית עולה על דראג. כלומר, כשהגיבורים עוטים בגדי נשים, מתלהבים מזה לרגע ואז רצים מהר מהר אל חיקה החם של הטרנספוביה. אם תהיתם כמה פתוחה החברה הישראלית לרעיון, חבל שלא שמעתם את שאגות הצחוק של הילדים באולם למראה גבר שעוטה בגדי אישה. פעם אחת התגובה היא חשד לעיסוק בזנות והשאלה "למה אתה מחופש?", בפעם אחרת אחד הגיבורים מעמיד פני טרנסג'נדרית ומקבל תגובות אוהבות ומקבלות כמו "סדום ועמורה" או "נשרף לו החוט". בשני המקרים משתמשים במילה "קוקסינל". באיזה שנה אנחנו? ולמה בעצם יש כל כך הרבה ילדים בסרט עם הגבלת גיל והמון קללות, מכות ושיחות עצובות על הורים נוטשים? טוב, גם "זה" אמור להיות מוגבל לגילאי 16 ומעלה ועדיין כל בן 14 שלישי מעביר את החג בתחפושת של ליצן מפחיד.

מכתוב - ביקורת סרט (צילום: עידן מילמן,  יחסי ציבור )
לא התאהבתם בדינמיקה? חבל. גיא עמיר מרים כיסא | צילום: עידן מילמן, יחסי ציבור

mako תרבות בפייסבוק