משחקים אותה הוליווד – פרסי האוסקר
ישראל: בכל מה שנוגע לפסלון המוזהב, ישראל מחזיקה בשיא הקצת-מעליב של מספר המועמדויות הגדול ביותר ללא זכייה. אז נכון, שלחנו כמה קליברים כבדים מאוד לתחרות העולמית, כולל "ואלס עם באשיר", "עג'מי" ו"הערת שוליים", אבל תמיד היו יפנים או דנים שהמתינו בפינה כדי לחטוף לנו את הטייטל. אנטישמים. מה לעשות, נראה שלוהקנו מראש לתפקיד הג'וליאן מור של המדינות. לפחות יש לנו סיכוי להתבגר בחן.
איראן: בשנת 2011 לקח הביתה התסריטאי והבמאי אשגאר פרהדי את פרס האוסקר לסרט הזר עם "פרידה" שמספר את סיפורו של זוג איראני אמיד שבית הדין לענייני משפחה איננו מאשר את גירושיו (כן, גם את זה יש לנו במשותף איתם!). היצירה התקבלה בשבחים מקיר לקיר ברחבי העולם וזיכתה את האומה הפרסית באוסקר ראשון אי פעם, וזאת בין השאר על חשבון "הערת שוליים" של יוסף סידר. אאוץ'.
מי לוקח: ברור שאיראן. אבל אנחנו מפסידים עם חינניות אינסופית.
דיווה מקומית
ישראל: בתור פיסת ארץ קטנטונת למדי, יחס הדיוות לאוכלוסיה הכללית בישראל מרקיע שחקים, ובפסגה מצוטפפות להן לא מעט איקונות שכבר זכו לאינספור מחוות דראג (שהן, כידוע, המטבע בו נמדדת דיוואיות); ואולם, בראש המצעד הנוכחי עומדת רק אישה אחת, שהיא כל כך דיווה שאפילו האיראנים אובססיבים כלפיה, וזו ריטה, שלאחרונה גם תבעה בחזרה את שם משפחתה המקומי, יהאן-פרוז. ריטה, אגב, אפילו מחזירה אהבה, ולפני שנתיים הקליטה אלבום בפרסית.
איראן: בניגוד למקרה של ריטה, עם הדיווה האיראנית המתקראת גוגוש ההדדיות איננה כה גדולה. היא לא כל כך מוכרת בישראל, אך גוגוש הייתה מלכת הפופ הבלתי מעורערת של איראן ומעבר לקריירה המוזיקלית שלה כיכבה בסרטים והייתה אייקון תרבותי של ממש. בעקבות המהפכה באיראן, שאסרה על זמרות להופיע לבדן, נאלצה לרדת למחתרת. היא היגרה לארה"ב שם תיעד אותה הבמאי האיראני-אמריקני פרהאד זמאני בסרט "Googoosh: Iran's Daughter", ובכך שניהם פרעו את החוק האיראני שאסר על גוגוש להתראיין. גוגוש פרצה שוב בהופעתה בדובאי ב-2009, שגרמה לנהירתם של אלפי מעריצים איראניים למדינה, ומאז 2010 היא שופטת בריאליטי שמוקלט בפרסית ומשודר באיראן אך מוקלט בלונדון. לפני שנה היא שיחררה הצהרת תמיכה בקהילה הלהט"בית, כך שסביר להניח שלאיראן היא לא תשוב בקרוב.
מי לוקחת: עד שגוגוש תוכל להקליט אלבום בעברית בטהרן, כמובן שריטה לוקחת.
החתיך השכונתי
ישראל: למרות שבורכנו בשפע בחורים מצודדים כמעט בכל ז'אנר חתיכי, לצורך הדיון ובשביל להשוות באופן הוגן בין ברונטים, ניתן את הטייטל המחייב ליהודה לוי. לוי יכול היה בקלות להינמק לתוך חור שחור של קמפיינים ופסטיגלים אבל בחר (והצליח) למצב את עצמו כאחד השחקנים הרציניים בארסנל הישראלי, והתנער מעננת המסכנות שריחפה מעל ראשו מאז הפרידה המתוקשרת מנינט עם "איש חשוב מאוד" ו"דיג" האמריקאית. גם הזוגיות המתוקשרת-עוד-יותר עם שלומית מלכה לא הזיקה, ולוי אף חזר לדגמן בגיל 36 עבור קולקציית החורף האחרונה של רנואר. לא מומלץ למי שנתרע/ת ממזוקנים, אבל האם עוד נשארו כאלה בכלל?
איראן: מול לוי בפינה השמאלית ניצב עוד ברונטי תכול-עיניים ואפילו מגרד את מטר השמונים (סורי, יהודה), בהארם ראדאן שידוע במערב כ"בראד פיט האיראני". ראדאן למד מנהל עסקים כשהתחיל לשחק לפני כ-16 שנים, והסרט הראשון בהשתתפותו היה לשובר קופות רציני באיראן. בשנים הבאות הוא קיבל מועמדויות וזכה בכל פסטיבל סרטים מקומי, והאהדה אליו הייתה עזה כל כך שהשלטון החליט לעשות מעשה ולאסור את הופעתו על כרזות ברחוב בשנת 2008. שנתיים לאחר מכן האו"ם הסמיך אותו לשגריר הראשון מטעם איראן נגד הרעב העולמי, תפקיד בו כיהנו גם שון קונרי, דרו ברימור, פנלופה קרוז וכריסטינה אגילרה. ראדאן אף פצח בקריירה מוזיקלית, וצייץ השנה בזכות ההחלטה האמריקאית לאפשר נישואים חד-מיניים, ובעקבות כך זומן לחקירה ברשויות האיראניות ואולץ למחוק את הציוץ ולהתנצל.
מי לוקח: אין ספק שלראדאן יש עוז פוליטי שלוי רחוק מלהגיע אליו, אבל עוז פוליטי איננו שם הקטגוריה הנוכחית. חד משמעית – לוי.
חלוצים קולנועיים
ישראל: "ואלס עם באשיר" היכה גלים ברחבי העולם משלל סיבות, אבל הבולטת שבהן הייתה הצגת מלחמת לבנון השניה בהנפשה דוקו-דרמטית שטרם נראתה על המסכים בישראל. ארי פולמן הפך כמעט בן-לילה לשם מוכר בכל בית וכולם דיברו על מועמדות הסרט לפרסי האוסקר. למרות ההפסד, פולמן המשיך ויצר את "כנס העתידנים" המדובר, בו זכה לעבוד עם שמות עולמיים כמו רובין רייט, הארווי קייטל וג'ון האם. "כנס העתידנים" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן היוקרתי וזיכה את פולמן בפרס האקדמיה האירופית לקולנוע עבור סרט האנימציה הטוב ביותר. פולמן קיבל עיטור אבירות מטעם צרפת, ושייך רשמית ל"מסדר האמנויות" היוקרתי.
איראן: מרג'אן סטראפי צעירה מפולמן בשבע שנים אבל בעלת הספק מרשים לא פחות. סטראפי, פציפיסטית ופמינסטית, נשלחה בגיל 14 לוינה על ידי הוריה, שהעדיפו שבתם תגדל במדינה דמוקרטית, אך נשארו הם עצמם באיראן. את קורותיה כילדה באיראן וכנערה לבד באוסטריה פרסמה בסדרת רומנים גרפיים שהפכו מאוחר יותר גם לסרט מצליח, "פרספוליס". הרומנים של סטראפי תורגמו לשלוש-עשרה שפות, כולל עברית, כאשר סטראפי כתבה הקדשה מיוחדת לקוראיה בעברית. הסרט זכה לשבחים ברחבי העולם ואף זיכה את סטראפי בפרס חביב השופטים בפסטיבל קאן, כמו גם בפרס "ברוח החופש" בפסטיבל ירושלים. ממשלת איראן אסרה על הקרנת הסרט והפצתו, מה שהפך אותו לאחד הסרטים המבוקשים ביותר בשוק הסרטים השחור באיראן. סטארפי ביימה מאז עוד שלושה סרטים, האחרון שבהם, "הקולות", הוא קומדיה שחורה בכיכובם של ראיין ריינולדס ואנה קנדריק.
מי לוקח: מרג'אן סטראפי. לבנון הייתה טראומה לאומית, אבל לפחות ההורים שלנו לא שלחו אותנו לאוסטריה.