הבוהמיין האחרון

עכשיו כבר מותר להגיד את זה באופן גורף: אסי דיין היה גאון. משוגע, לא צפוי, אקסהביציוניסט, צרכן סמים ותרופות שיצא מכלל שליטה, לא אדם שאפשר לסמוך עליו, אבל גאון. מספיק לציין את שני הסרטים הכי מפורסמים שכתב וביים - "החיים על פי אגפא״ ו״גבעת חלפון אינה עונה״ - כדי להצדיק את האמירה הזאת באופן רשמי, אבל האמת היא שאסי דיין היה הרבה יותר.

דיין היה ויישאר גם אחרי מותו אחד הסמלים הכי מטורפים של האתוס הישראלי של יפי הבלורית והתואר - האנשים שהקימו את ישראל, גרסת הבוהמיין המסומם. לא שהוא באמת הקים את ישראל. זה יותר משהו שאבא שלו, הגנרל משה דיין, עשה עם חבריו. הוא היה צעיר מידי. אבל אנשים מהדור שלי לא ישכחו לעולם את אורי מ״הוא הלך בשדות״. הצילום של אסי הקיבוצניק החתיך בחזה חשוף, בשדה של הקיבוץ, עם איריס יטבת העולה החדשה, נשאר עד היום הסמל האולטימטיבי של ישראל היפה.

מה האיש הזה לא עבר בחיים? ומה הוא לא העביר אותנו? משלב מסוים הכל אצל דיין היה חשוף, מתועד, עם כל הפרטים שרצית לדעת וגם אלה שלא. בסדרה התיעודית ״החיים כשמועה״ הוא מספר כיצד בגיל 12, אחרי שנתפס גונב רכבים עם חברים בצהלה, אבא שלו פשוט נתן לו להסיע אותו ברכב מתל אביב לחיפה, תוך שהוא עצמו מטה את הכיסא אחורה ונרדם. השוטר המזועזע שתפס אותו נוהג, מיהר להצדיע לאביו כשזה התעורר. ואז במקום לעצור אותו, ליווה אותם לדרכם. משם כבר היה ברור שזה ייגמר בבכי - אבל שבדרך יהיה המון צחוק וכיף.

כן, הוא היה נסיך, הכי אצולה ישראלית שיש. בהתחלה הוא סחרר את ישראל והעולם כשחקן חתיך, שהגיע לשיא של סלביות כסגנו של יוני נתניהו ב״מבצע יהונתן״, ובמקביל גם כיוצר שכתב יצירות מרתקות ומטלטלות. מה שהעצים בעשורים האחרונים את דמותו היה חוסר הרצון שלו לציית לכללים, והעובדה שחי את חייו כמו דמויות מספרים, סוג של צ'רלס בוקובסקי מזדקן. יהיה מי שיגיד שהוא היה הבוהמיין האחרון, או לפחות אחד מהם.

אחד הסמלים הכי מטורפים של האתוס הישראלי | צילום: חדשות 2 אני כבר שלושים שנה בתקשורת. כמו לכל מי שעובד בתחום הזה, גם לי יש המון סיפורי אסי דיין. הדיאלוג הכי אינטנסיבי שלי איתו היה כשהייתי עורך עיתון "העיר" בתחילת שנות התשעים. לאסי כבר אז היתה בעיית סמים, אבל רובנו לא ממש הבנו את זה. מרגע שנכנסתי לתפקיד הוא התחיל להציע לי כל מיני כתבות. ״אני אכתוב על אבא שלי דברים שלא קראת, אני אנתץ לך את המיתוס״, ״אני אכתוב לך דברים על אחותי יעל ועל הקשר שלה עם אבא שלי וזה יהיה מדהים״. איזה עורך יכול לסרב לטקסט כזה? גם אם אסי מבקש הון כסף. הבעיה היתה שהוא תמיד היה מוכר את הסיפורים שלו במקביל לעוד עיתונים, ובבוקר היית מתעורר ומוצא כתבה די דומה בעיתון אחר. אסי להגנתו היה תמיד מסביר את ההבדלים בין כל הכתבות. כי בעולם שלו הן באמת היו שונות. אבל זה לא היה משנה. הוא המשיך להציע כתבות, ובאופן די אגרסיבי. נדמה לי שבתקופה ההיא קצת פחדתי ממנו.

יש כל כך הרבה פרקים בביוגרפיה שלו שרק לתאר אותם עכשיו ייקח שעות. ויש בעיקר את האימג'ים – את המעבר החד, גם אם האיטי, מדמות הצבר הכי חתיך בעולם, גיבור קרבות שאין אדם בעולם שלא מסתחרר ממנו, לדמות הגבר השמן שמדבר לאט ולא ברור ונראה כאילו כל רגע הוא הולך למות ממנת יתר.

הכתובת היתה על הקיר. הרי איש לא חשב שעם כל הדברים האלה שאסי מכניס לגוף שלו הוא יגיע לגיל 90. ועדיין, כמו שתמיד קורה, ברגעים האלה יש בעיקר הפתעה וצער גדול - צער על מותו של אדם שהיה תבנית נוף מולדתנו והוסיף לה כל כך הרבה תבלינים וצבעים מטורפים.

אסי דיין - הבן של משה דיין, האח של יעל דיין, האבא של ליאור דיין, האיש שכתב את ״שיר הפרחה״ - הוא אחד שאפשר להגיד לו ״חבר, אתה תהיה חסר״, למרות שהוא אף פעם לא היה חבר שלי. אבל הוא היה אסי דיין – אגדה שהסתובבה בינינו באמת. יהי זכרו ברוך.