לו היה נערך סקר דעת קהל בשאלה "איזה צבע עולה בדעתך כשאתה חושב על רונית אלקבץ", אני מוכן להתערב שהרוב המכריע היה הולך על שחור. השיער הזה, הגבות האלה, על פי רוב גם הבגדים האלה, אפילו התפקיד הבלתי נשכח ב"שחוּר" –  הפרסונה הציבורית של אלקבץ נצבעה בגוון שטכנית הוא בכלל לא צבע, אלא היעדרו של צבע. והאירוניה היא שכל זה נכתב על אחת הדמויות היותר ססגוניות שנראו בתרבות הישראלית.

מבקר הקולנוע אורי קליין פרסם פעם מאמר תחת הכותרת "גרבו, רובינא, אלקבץ". לא במקרה נקשרו שם שלושת השמות האלה, פרסונות שהיו מרתקות ולא לגמרי מפוענחות הן כנשים והן כשחקניות - גרטה גרבו התמיד-מסתורית, חנה רובינא התמיד-תיאטרלית, רונית אלקבץ התמיד-סוערת. אפילו בסטנדרטים של עולם האמנות, שתמיד מייצר טיפוסי קיצון, אלו דמויות שאי אפשר להתעלם מהן ואי אפשר לשכוח אותן. לראיה, הרגע הזכרתי, לצד אלקבץ, שחקנית קולנוע שפרשה ב-1941 ושחקנית תיאטרון שנפטרה ב-1980.

גם אלקבץ משאירה אחריה מורשת כפולה – זו של השחקנית והיוצרת וזו של הפרסונה הציבורית. זאת שכבשה קהלים עם "שבעה" ו"גט", וזאת שהותירה פיות פעורים כשפוצצה בשידור חי ראיון ב"שש עם עודד בן עמי". כמבקר קולנוע אולי מצופה ממני להתמקד באמנות שלה בבואי לספוד לאלקבץ, אבל נדמה לי שהיא תחסר בציבוריות שלנו לא פחות משתחסר על המסך שלנו. זה תמיד הסיפור עם אנשי רוח, ועל אחת כמה וכמה רוח סערה כמו שהייתה רונית אלקבץ: הם כתמי צבע בתוך האפור-חאקי של היומיום הישראלי.

אלקבץ הולכת מאיתנו לא מפוענחת הן כאישה והן כיוצרת. זה חלק מהססגוניות, חלק מהתעלומה. במקרה אחד הרגשתי את זה בעצמי: בביקורת שפירסמתי על "גט" פרשתי תזה שלמה על כך שהסרט עוסק במקרה פרטי ולא בנושא ברומו של עולם, בסיפורה של העגונה ויויאן אמסלם ולא בתמונה הגדולה של ענייני דת ומדינה. ומה אתם יודעים - בראיונות שקדמו ליציאת הסרט הכריזה אלקבץ שהיא התכוונה להפך הגמור. לאישיו ולא לאישה. בתחילה הרגשתי שהאקטיביזם של אלקבץ ("כבוד גדול להשמיע את קולה של ויויאן אמסלם בשם כל הנשים בישראל ובעולם", אמרה אז) גורע משהו מהסרט שהיא עצמה ביימה וכתבה (במשותף עם אחיה שלומי); לקח לי זמן להודות בפני עצמי שהיא פשוט גרמה לי להרגיש אידיוט.

זה חלק ממה שהם עושים, אנשי הסערה: מתעתעים בך. מפתיעים אותך. עוכרים את שלוותך. הקול העמוק של אלקבץ, העיניים החודרות שלה, הזהב השחור שעיטר את מצחה – אפילו בהופעה שלה היה משהו חמקמק, קשה להגדרה. אם להסתפק במילה אחת, הרי שהמראה שלה היה אקזוטי – אולי המילה הכי פתוחה לפרשנות בלקסיקון המלא של שמות התואר.       

ב"שם הוורד", הסרט והספר, הנער אדסו מתלונן בפני מורו ורבו הנזיר וויליאם על הייסורים שמסבה לו האהבה. "כמה שלווים היו חיינו ללא אהבה, אדסו", עונה הנזיר. "כמה בטוחים. וכמה משעממים". זה תיאור די מוצלח של ערוגת התרבות שלנו אחרי שנקטף ממנה הוורד ששמו רונית אלקבץ: קצת יותר שלווה, קצת יותר בטוחה והרבה יותר משעממת.

גיבורי תרבות: הבמאי ניר ברגמן פוגש את רונית אלקבץ