נגד: לדעת עידית נרקיס כ"ץ, "משיכה זה כל הסיפור" היה יכול להיות שם ראוי יותר

כידוע, תקופת החגים של דצמבר אומרת לא רק מתנות, אווירה משפחתית, חנוכיות וסופגניות אצל אחדים ועצי חג וסוודרים כעורים אצל אחרים, אלא גם התרפקות נוסטלגית קולקטיבית של כל דוברי האנגלית בעולם. פתאום כולם חייבים לראות ולדבר על סרטי חג מולד, אפילו שחלקם גרועים במיוחד ("סנטה בשקל") או סתם ילדותיים ("שכחו אותי בבית 1/2/3"). לעזאזל, אפילו פותחים לכבודם קטגוריה שלמה בנטפליקס.

בראש הרשימה הנוסטלגית הזאת לא עומדת הקלאסיקה האמריקאית משנת 1946 "אלו חיים נפלאים", לא ההנפשה הברטונית של "הסיוט שלפני חג המולד" ואפילו לא הקלאסיקה העל זמנית של צ'בי צ'ייס מ-1989 "כיף של חופשה" ("National Lampoon's Christmas Vacation"). לא ולא. כולם רוצים לראות את "אהבה זה כל הסיפור".

הסרט הבריטי, שיצא ב-2003, היה זה שהתחיל את גל סרטי האנסמבל הענקיים, שקושרים מועד בלוח השנה לערימת שחקנים ברמת כוכבות ומוכשרות משתנה, כמו "יום האהבה" ו"סילבסטר בניו יורק" האמריקאים – שתי דוגמאות שמוכיחות ש-א': כמה שיש יותר שחקנים כך רמת העניין של התסריטאים בעבודה שלהם יורדת; ו-ב': לא כל מה שגארי מרשל נוגע בו הוא זהב.

"אהבה" הוא דווקא לא סרט כזה רע. הוא כובש, הוא מצחיק ואולי זה כל הכריסמס הזה מסביב והדיבורים על אהבה, אבל איכשהו הוא מצליח להכניס אותנו לאווירה רומנטית. כשראיתי אותו בקולנוע בתחילת המילניום עם חבר טוב יצאנו עם לבבות בעיניים וכמעט התנשקנו. אבל למרות שהוא מספק צפייה כיפית, המסר שלו בעייתי: אם את אישה – נדפקת. הבוס שלך רוצה לשכב איתך, החבר הכי טוב של בן זוגך מחזר אחריך באובססיביות, בעלך בוגד בך, ראש הממשלה שלך מנצל את מרותו עלייך, נשיא ארצות הברית יטריד אותך מינית וכנראה תצטרכי להתפשט לחזייה ותחתונים ולקפוץ לאגם קפוא כדי לאסוף דפים של איזה בריטי קפוץ שהחליט לכתוב ספר על מכונת כתיבה(!) בחוץ(!!) ביום עם רוח(!!!).

נכון, גם בדמות של קולין פירת' בוגדים, אבל הבגידה בו מניעה את העלילה ובסופו של דבר הוא מוצא אהבה חדשה, אפילו שהוא לא מצליח לנהל משפט אחד נורמלי עם האישה בה הוא מתאהב. הדמות של אמה תומפסון הנבגדת נשארת עם דיסק של ג'וני מיטשל ביד ואפילו לא מתעמתת עם בעלה כדי לשמור על המשפחה מאוחדת.

קצת נראה שריצ'רד קרטיס, מי שכתב וביים את הסרט, לא מבין עד הסוף מה זאת אהבה ומתבלבל בינה לבין משיכה פיזית. משיכה פיזית זה מדהים, זה מעולה, אבל כדי שהמשיכה הפיזית תהפוך ל"אהבה" היא צריכה לעבור עוד כמה שלבים: אינטימיות ותקשורת, לדוגמה. כל מושאי האהבה/משיכה של השחקנים הראשיים כמעט ולא מדברות – נטלי העוזרת של ראש הממשלה, העוזרת האישית של הארי (אלן ריקמן), שרה (לורה ליני) שמדברת בעיקר עם אחיה בטלפון ואורליה הפורטוגזית - שלא מדברת אנגלית בכלל, מה שלא עוצר מקולין פירת' להציע לה נישואין בסוף הסרט. דווקא קרן, האישה שלא יכולה לעצור את בליל המילים שיוצא מהפה שלה (אמה תומפסון) – נבגדת. אז מה למדנו פה? לדבר מעט זה טוב, לשתוק זה טוב יותר. סתמי, זה כל הסיפור.

 

בעד: שרון טמיר חושבת שדווקא האהבה הכואבת ושוברת הלב היא זו שהופכת את הסרט לעל-זמני

האמת, אף פעם לא התחברתי להגדרה של "אהבה זה כל הסיפור" כסרט הכריסמס האולטימטיבי. מבחינתי, חג המולד הוא רק הרקע. מדובר בקומדיה רומנטית מלאת רגש מבית היוצר של ריצ'רד קרטיס, האיש שבמו ידיו אחראי להזנקת הקריירות של יו גרנט וקולין פירת' (בדמיוני, אגב, אנחנו חברי עט כבר שנים). בתור צופה אובססיבית בפילמוגרפיה שלו, אני מרשה לעצמי לבוא להגנת הקולנוען שמדבר אליי ברמות הכי גבוהות שיש. ופה נקודת המפתח - כמו בכל הסרטים האחרים שכתב או ביים (או שניהם) - מ"ארבע חתונות ולוויה", דרך "נוטינג היל" ועד "כל הזמן שבעולם" - כל הדמויות (נשים, גברים וילדים) נדפקות בנקודה כזאת או אחרת. אף אחת מהן לא מושלמת, אלא כולן בעלות ממד לוזרי-בריטי שקרטיס הביא לדרגת אמנות.

אז נכון, אלן ריקמן בוגד באמה תומפסון עם המזכירה הצעירה שלו, והאח של לורה ליני עוצר מבעדה מלפתח מערכות יחסים עם גברים אחרים - אבל הן "מתאזנות" עם הטרגיות של הדמויות הגבריות באנסמבל - אשתו של ליאם ניסן מתה (שנייה לפני שזה קרה לו במציאות) ובת הזוג של קולין פירת' בוגדת בו עם אחיו. הנה, כבר תיקו.

ואם אנחנו כבר בענייני קולין פירת', אז יש לי כמה דברים להגיד בקשר לסיפור שלו עם עוזרת הבית הפורטוגזית -  א': הם אולי לא מבינים מילולית אחד את השנייה, אבל רגעי הלוסט-אין-טרנסליישן שלהם הם מהמתוקים בסרט; ב': הדפים עפו לאגם באשמתה, תירוץ מספיק טוב כדי להתפשט מול קולין פירת'; ו-ג': הקפיצה לאגם היא רפרנס ברור לסצינה האיקונית שלו בתור מיסטר דארסי, גרסת 1995 של "על גאווה ודעה קדומה", רגע שחקוק לעד בתודעה הנשית העולמית. אז לא נראה לי שתשמעו תלונות בעניין הזה (חוץ משלך, עידית).

ועכשיו, לעקב האכילס של הסרט, הלא הוא סיפור התאהבותם של יו גרנט ונטלי, שמגיעה מה"דודג'י אנד" של וונדסוורת'. גם יחסי מרות מצד ראש ממשלת אנגליה וגם הטרדה מינית על ידי נשיא ארה"ב? ריצ'רד קרטיס לא הקל עליה. אבל להגיד שהיא עוד דמות נשית שלא מקבלת זכות דיבור בסרט זו טעות. קודם כל, הבחורה לא הפסיקה לקלל מהרגע הראשון שהניחה את עיניה על יו גרנט. שנית, חתימת ברכת הכריסמס שלה עם "באהבה מהנטלי שלך" הוא אחד המעשים היותר אמיצים ומפורשים שמישהי יכולה לעשות מול מושא האהבה שלה, ועל כך תעיד כל מי שאי פעם שלחה מיוזמתה הודעת פייסבוק לקראש שלה.

בתור מישהי שראתה את "אהבה זה כל הסיפור" כ-20,000 פעם, אני לא יכולה שלא להתנגד לטענה כי ריצ'רד קרטיס לא מבין מהי אהבה. הרי הוא מציג אותה בכל כך הרבה רבדים ועומקים - מישנה וחבוטה, לחדשה ומסעירה ועד אפלטונית מוחלטת. פשוט כמו בכל אהבה יש גם שיברונות לב, בגידות וציפיות שלא מתממשות. אבל זה סרט תחום בזמן, קומדיה רומנטית אליה מתנקזות כל האשליות שלנו. ובקטע הזה קרטיס הוא המאסטר.

הרי מי לא נשבר כשג'וליה רוברטס אומרת ב"נוטינג היל" שהיא "רק בחורה, שעומדת מול בחור ומבקשת ממנו שיאהב אותה"? ומי לא מזיל דמעה ב"אהבה זה כל הסיפור" כשליאם ניסן סופד לאשתו ואז משמיע את "ביי ביי בירדי" בזמן שלוקחים את הארון שלה לקבורה? אלה הם הרגעים הקטנים (והמציאותיים עד כאב) שהעלו את הסרטים של קרטיס למעמד פולחן, וגם יגרמו לאנשים לחזור אליהם בכל פעם מחדש - בין אם זה בכריסמס או בכל יום מעונן. אז תנו לי סצנות גרנדיוזיות, רגעים מרטיטי לב ופסקול בריטי בכל יום. אני תמיד אעדיף אותם מלהקשיב לחדשות.