אנה קארינה, אחד האייקונים החשובים בתולדות התרבות הצרפתית ומי שהייתה פניה של תנועת "הגל החדש", הלכה אמש לעולמה בגיל 79 לאחר מאבק במחלה הסרטן. קארינה התפרסמה כדוגמנית, שחקנית, זמרת ובמאית, והשתתפה בעשרות סרטים - המוכרים שבהם בוימו על ידי בן זוגה לתקופה, הבמאי ז'אן לוק גודאר. בין כל התפקידים, חזרנו לחמישה שבלטו מעל היתר.

רולטה סינית (ריינר ורנר פאסבינדר, 1976)

בתקפיד הראשון אליו נחזור, קארינה דווקא לא שיחקה תחת בן זוגה דאז גודאר, אלא באחד מסרטיו הנוקשים, הכנים והכבדים של הבמאי הגרמני ריינר ורנר פאסבינדר. במלודרמה של פאסבינדר, אנג'לה, נערה נכה שנעה בעזרת קביים כבדים ובליווי עוזרת בית נרגנת, מצליחה להפיל בפח את אביה והפילגש שלו מזה 13 שנה (איירין בגילומה של קארינה) וכן את אימה והמאהב שלה בבית הקיט שלהם. אנג'לה משתלטת בסדרה פסיכולוגית ומכניעה את איירין ושאר אורחי הבית, למשחק אכזרי, כשם הסרט, בסוף שבוע שמצליח לפרק לחלוטין את משמעות חיי הנישואין.

קארינה, בניגוד לתפקידיה מסרטיו של גודאר, אינה המובילה בסרט הזה, אלא חלק מחוליה של שמונה שחקנים, הנמצאים בסיטואציה מתוחה, מביכה ומסוגרת, תחת הטחות של שאלות פסיכולוגיות כבדות, שמובילות לסוף פתוח שלא ברור אם הוא טראגי או לא.

אלפאוויל (ז'אן לוק גודאר, 1965)

סרט המדע הבדיוני של גודאר, זוכה דב הזהב בפסטיבל ברלין ב1965, המצולם בלוקיישנים בתוך ומחוץ לפריז, ללא תוספות של אביזרים, סטים מלאכותיים ואפקטים ויזואלים. הבלש הספרותי לאמי קושן (בגילומו של אדי קונסטנטין שגילם אותו בסדרת סרטים מצליחה, שקדמה לסרטו של גודאר), מנסה לחקור אודות עיר עתידנית הממוקמת על כוכב אחר ונשלטת על ידי מחשב שאוסר על תושבי הכוכב להביע רגשות כלשהם. קארינה מגלמת את נטשה, בתו של מתכנת שאינה מביעה רגשות, אך קושן בכל זאת מתאהב בה. התפקיד האייקוני הזה של קארינה כאדם מכאני, עטויה בשיער פוני שחור ולבוש שחור לבן, בדימוי חסר הצבעים של פריז כמו רובוטית, הותיר השפעה על סרטי מדע בדיוני מינימליסטים, והדגים כיצד באמצעים הדלים של הקולנוע של הגל החדש, אפשר לתאר עולם ומלואו.

פיירו המשוגע (ז'אן לוק גודאר, 1965)

סרטו של גודאר מצליח להיות מושפע מצד אחד עם רוח הסיקסטיז המקיפה את העולם, רגע לפני שזו תשתלט על צרפת במרד הסטודנטים של 1968 (בו גודאר בעצמו היה אחד ממשפיעי של הרוח המרדנית של הגל החדש, וגם קארינה, אחרי שכבר נפרדו דרכיהם). מדובר במפגש פסגה, עם אחד מגדולי השחקנים הצרפתים בכל הזמנים - ז'אן פול בלמונדו, המגלם את פרדיננד, גבר שמחליט לעזוב את משפחתו, עבודותו וסגנון חייו הבורגנים, ולברוח עם השמרטפית, חברתו לשעבר, מריאן (קארינה).



לאחר שמתגלה גופה בביתה של מריאן, השניים נמצא במנוסה ובורחים ושורפים את מכוניתו של הגבר המת, כאשר על הדרך נוטשים את סגנון החיים הבורגני והקפיטליסטי שמאפיין את צרפת השמרנית בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. גודאר שוזר בפיהם מניפסטים כנגד התרבות המערבית והשליטה האמריקאית ובשבחי הקומוניזם, על רקע מלחמת וייטנאם. בלמונדו וקארינה עושים כמעין שחזור של המלחמה כאשר היא מגלמת את האומה הוייטנאמית למול הגבריות של הדוד סם. הסרט היווה השפעה והשראה כסרט אייקוני ומהפכני שעדיין שורשיו ממשיכים עד היום, כמחאה נגד הבורגנות והעולם המערבי. קארינה עצמה ברוח החופשיה, הפכה להיות אייקון בשל סצנת המספריים המפורסמת החותכת את הפריים, שהפך להיות מם ידוע (בדומה להרבה פריימים בכיכובה), וכמו כן בשיר Ma ligne De Chance ("קו המזל שלי").

לחיות את חייה (ז'אן לוק גודאר, 1962)

כנראה התפקיד האייקוני ביותר של קארינה, בו היא מגלמת את ננה, אישה שעוזבת את בן זוגה ובנה התינוק על מנת להגשים את חלומה להיות שחקנית, אבל מתדרדרת כל הדרך לזנות. גודאר וקארינה מראים את המציאות המדכדכת (הממשיכה עד היום) של גברים המנצלים נשים כסחורה משומשת. קארינה כננה בדמעותיה, וחלומותיה השבורים מול פריז הנוצצת של חנויות הראווה, מכונות הפינבול ופנסי הניאון, שבסוף מובילים אותה לסוף הטראגי, היוותה השראה לאחד מהאייקוניות הנשיות הגדולות בתולדות הקולנוע, בתספורת הקארה, הסיגריה שבידה, ומבטה העצוב, אך מחוזק בביטחון עצמי, כמודל נשי ומהותי.

אישה היא אישה (ז'אן לוק גודאר,1961)

בשיר ההלל למיוזיקלים האמריקאים, גודאר רוקח משולש אהבה בין אנג'לה (קארינה), אמיל (ז'אן קלוד בריאלי) וחברו הטוב אלפרד (ז'אן פול בלמונדו). בסרט זה, עליו זכתה קארינה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ברלין של 1961, מבקשת אנג'לה מאמיל שהשניים יהפכו להורים, אך אמיל מסרב. עטוייה בשמלה אדומה, קארינה למעשה מממשת את היותה אייקון אופנתי (כזכור היא החלה בנעוריה כדוגמנית בפרסומות) בתספורת מנופחת, מה שלמעשה יהווה השראה לזמרות ונערות ה,ye-ye (בהן הבולטות כגון פראנס גל, פרנסואז הארדי, קלות'יד, שנטל גויה ועוד), ז'אנר דומיננטי של צרפת של שנות השישים שנע בין רוק רך ומילים קלילות, על אהבה, חופש, כיבוש העולם, ורוח הנעורים, כפי שהצליח לתפוס זאת גודאר בקומדיה הקלילה הזו.