אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של "מלחמת הכוכבים". אולי זה כי ראיתי את הסרטים לראשונה בגיל 14, שזה בערך כמו להתחיל ללמוד פסנתר בגיל 14 - אפשר להפוך לנגן חובב לא רע, אבל אף פעם לא למקצוען אמיתי כמו אלו שהוריהם היו חכמים מספיק להושיב אותם צמוד למורה רוסי חמור סבר כבר בגיל 4. על אותו משקל, אהבתי את הסרטים, אבל כבר הייתי מבוגר מדי בשביל להישאב אליהם באמת (אם נרצה - ונרצה, כי אין דבר פופולרי יותר בכתיבה על סטאר וורז מאשר ליצור הקבלה כלשהי לנראטיב של דארת' ויידר - כמו אנאקין סקייווקר המבוגר מדי כשקווי גון ג'ין מציג אותו לראשונה בפני מועצת הג'דיי).
לכן, כשלקראת עליית "הכוח מתעורר" קיבלתי את המשימה לצפות שוב בכל הסרטים, רציתי לחשוב שבחרו בי לעשות זאת כאדם תרבותי שמסוגל לקרוא בתנ"ך הבין גלקטי ממקום מפוכח, ולא כמו שטופי המוח שיודעים בעל פה את שם החומר בו האן סולו הוקפא, בקיאים במפת הכוכבים של הגלקסיה הרחוקה מאוד וצורכים פורנו קוקיות פרינסס ליאה סטייל. האמת, לעומת זאת, הרבה יותר פשוטה: אני היחיד במערכת שלא יודע להגיד "לא" משכנע מספיק. מה שלא צפיתי זה ש-6 צפיות מחודשות אחר כך אני אהפוך, באיחור של 24 שנה, למעריץ שרוף - כזה שבמקביל לכתיבת מילים אלו מזין את פרטי כרטיס האשראי שלו באמאזון כדי לרכוש צ'ופסטיקס בצורת לייסטייבר. אבל עוד נגיע לזה.
עוד ב-mako תרבות:
פרק 1 – אימת הפאנטום
בכל סקירה של הסאגה שנעשתה החל מיציאת "נקמת הסית'" ב-2005 ועד היום, הכותבים נדרשים לקבל החלטה מראש: האם לכתוב על הסרטים בסדר התרחשות האירועים, או בסדר יציאת הסרטים. אני בחרתי באופציה א', גם כי היא ההגיונית יותר לקראת יציאתו של פרק 7, וגם כי בתור מי שהעביר מספר שנים קריטיות מחייו כעובד בספריית וידאו (וראשו התפוצץ בכל פעם שניסה להבין מהזאטוט התורן לאיזה מהפרקים הוא מתכוון כשהוא מבקש את "הסרט הראשון של סטאר וורז") אין לי כוח יותר לסדר ההפוך. חוץ מזה שעדיף להוציא את "אימת הפאנטום" הזכור לשמצה מהדרך כמה שיותר מהר, נכון? אז זהו, שכאן ציפתה לי הפתעה.
לא צריך להיות מעריץ של מלחמת הכוכבים כדי לדעת שאם הטרילוגיה החדשה נחשבת לפח זבל, הרי ש"אימת הפאנטום" נחשב למיץ שלו. הסרט, ששבר את ליבם של המעריצים שחיכו לו מעל 15 שנה, נחשב לכל מה שרע בגילגולה האחרון של הסאגה: עלילה שעוסקת בבירוקרטיית מיסים משעממת, ליהוק בעייתי, בדיחות זולות וג'אר ג'אר בינקס בלתי נסבל אחד.
אלא שצפייה מחודשת עושה עמו חסד לא קטן בכלל. אז נכון, ג'ק לויד עדיין לא מספיק טוב בתור אנאקין הצעיר, ג'אר ג'אר הוא עדיין בלתי צפי בכל מובן שרק אפשר לחשוב עליו, וסיקוונסים כמו המסע התת ימי לנאבו עדיין גורמים לסרט להרגיש יותר כמו תכנית שלא אושרה ל"הופ" מאשר פרק בסדרת הסרטים ששינתה את פני הקולנוע - אבל אם מצליחים לשים את כל אלו בצד לרגע, מגלים ש"אימת הפאנטום" כולל את מה שהן כנראה שתי הסצינות הכי טובות בטרילוגיה החדשה: מירוץ הפודים של אנאקין בטטואין, וקרב ה-2 מול 1 של קווי גון ואובי וואן קנובי נגד דארת' מול בעל החרב הדו צדדית; שתיהן מותחות ומקוריות, רוויות באקשן עשוי היטב ומשרתות באופן חכם את הנראטיב של הדמויות המשתתפות בהן. מה שאי אפשר להגיד על שני הסרטים הבאים בסדרה.
פרק 2 – מלחמת המשובטים
יחד עם ג'אר ג'אר בינקס, היידן כריסטנסן הפך עם השנים לשם נרדף לעליבות הטרילוגיה החדשה. במקום להקפיץ לעצמו את הקריירה, השחקן שלוהק לתפקיד אנאקין המתבגר קבר אותה עמוק באדמה, והצפייה המחודשת מזכירה למה: הופעתו החובבנית והאובר דרמטית כושלת לחלוטין בניסיון להעביר את מורכבות דמותו של מי שעומד להפוך לדארת' ויידר. ועדיין, "מלחמת המשובטים", לפחות עבורי, היה זכור כטוב בטרילוגיה החדשה – בין השאר בגלל כיווץ זמן המסך של ג'אר ג'אר לאפסי כמעט, והכיוון ה"קודר" יותר שהסרט לוקח בדרכו להסביר את המעבר העתידי של אנאקין לצד האפל.
בפועל זה ממש לא ככה: הטון האפל מאולץ במקרה הטוב ופתטי במקרה הרע, וקו העלילה של סיפור האהבה בין אנאקין למלכה אמידאלה, הלא היא פאדמה, הלא היא נטלי פורטמן, כתוב, מבוים ומשוחק כל כך גרוע, שברגעים מסוימים הוא מצליח לגרום להומור הפלוצים של ג'אר ג'אר מהפרק הקודם להראות רומנטי. גם הסצינות היותר טובות בסרט - בראשן הקרב של יודה מול הרוזן דוקו, הפעם הראשונה והאחרונה שנראה בסאגה את המאסטר הירקרק מגבה את משפטיו הצדקניים והמתנשאים לאורך הסדרה ביכולות לייטסייבר וירטואוזיות – הן לא יותר מחמודות.
אבל אם יש משהו חיובי בכל זאת בצפייה החוזרת ב"מלחמת המשובטים" אחרי כל השנים הללו, זו ההבנה שלצד הליהוק הנורא של כריסטנסן, הבחירה ביואן מקגרגור לתפקיד אובי וואן היא לא פחות ממבריקה. כבר ב"אימת הפאנטום" הראשון מקגרגור, יחד עם ליאם ניסן בתפקיד קווי גון ג'ין, מצליח לספק עוגן להזדהות שג'ק לויד הצעיר כושל בו, אבל רק ב"משובטים" ניתן להעריך באמת את הנוכחות החמה והנבונה שהשחקן הבריטי מביא לדמות המיתולוגית שאלק גינס יגלם בהמשך, ואפשר להגיד שהוא הלב של הטרילוגיה החדשה – זה שבלעדיו באמת היה קשה לצלוח אותה. אתם יודעים, כמו שללוק היה קשה לצלוח את המאבק בוויידר בלי רוחו של אובי וואן לצידו (נו, ניסיתי).
פרק 3 – נקמת הסית'
נקמת הסית' הוא לא ממש סרט; הוא רצף סיקוונסים בפאסט פוורוורד שנועד לסגור כמה שיותר קצוות ולהקטין כמה שיותר חורים "לקראת" הפרק הרביעי: למה עבר בסוף אנאקין לעבור לצד האפל? מדוע קיבל את המסיכה של ויידר? איך עוותו פניו של הקיסר? מה ההיגיון בכך ש- C-3PO ו-R2d2 לא זוכרים כלום בפרקים הבאים? ולמה לעזאזל כל הפרטים השוליים האלה כל כך חשובים לכל כך הרבה אנשים בוגרים עם משפחות וקריירה?
ובכל זאת, זהו סרט מהנה ומרגש מאוד לפרקים, אבל רק כי הוא נשען יותר מכל סרט אחר בטרילוגיה החדשה על הקשר לישנה - ובסדרה הזו אין דבר חזק יותר מהנוסטלגיה של המעריצים. לוקאס יודע את זה, ולכן אם לא הספיקו לנו שילובם של C-3PO, R2D2 ובובה פט בטרילוגיה הראשונה על אף שאין באמת צורך עלילתי בהם, ב"נקמת הסית'" הוא קופץ מעל הפופיק ונותן גם לצ'ובאקה רגע אחד ומיותר של זמן מסך. מצד שני, בפעם האחרונה בטרילוגיה החדשה שלוקאס ניסה להמציא דמויות חדשות, קיבלנו את ג'אר ג'אר – כך שאולי עדיף שהוא ישלב את הישנות וזהו.
בניגוד למוזכרים לעיל, הדמות שדווקא זוכה לטיפול ראוי היא זו של קיסר / סנטור פלפאטין, בגילומו של השחקן איאן מקדיארמיד - ששב לתפקיד המרושע 30 שנה אחרי. סצינת הקרב של הקיסר מול מייס ווינדו (סמואל ל. ג'קסון) מביאה את המשחק המוגזם של מקדיארמיד לאורך שתי הטרילוגיות לשיאו – אך מדובר במוגזמות שלעומת זו של היידן כריסטנסן הינה נדרשת ומבורכת, כזו שנותנת לתפקיד אופי גרוטסקי ממנו נובע כוחה של הדמות בכלל והסצינה הזו בפרט. לכן, יותר מהקרב של אנאקין ואובי וואן, יותר מסיקוונס ההוצאה להורג של מועצת הג'דיי ואפילו יותר ממותה בעת הלידה של פאדמה – זוהי הסצינה בהא הידיעה של הסרט, וזה לא סתם שהיא זכתה למעמד של קאלט. אבל הכיף הגדול ביותר בצפייה בנקמת הסית' היה עבורי הידיעה כי אני עומד להתחיל את הטרילוגיה הישנה, שכן כשמו של הסרט הראשון בה, היא סיפקה לי תקווה חדשה אחרי מה שהיה סשן צפייה די מייגע.
פרק 4 – תקווה חדשה
איכות הפילם הגסה של שנות ה-70, לעומת המראה הדיגיטלי שמאפיין את הטרילוגיה החדשה, הוא כבר בגדר חגיגה לעיניים. פתאום הכל חי יותר – סרט אמיתי בניגוד לקליפים המוזרים בהם צפיתי עד כה. ואז מתחיל הסרט, ופתאום מדובר גם בדמויות עגולות, בשחקנים טובים, בנראטיב ברור ולא מתחכם – על אף כמובן שלוקאס הרס גם חלק מזה עם "שדרוג" הסצינות הדיגיטלי, בראשן שאלת "מי ירה ראשון – האן או גרידו?".
ואם כבר האן סולו, צפייה ב"תקווה חדשה" הוא תזכורת עד כמה גדול הוא האריסון פורד, שבורא את מי שהיא כנראה הדמות הכי טובה בסדרה מלבד דארת' ויידר. אין צורך לפרט את מעלותיו של השחקן-שהוא-הדמות-שהיא-השחקן, 40 שנה של מיתולוגיה עשו את זה מספיק טוב, וכנראה שאין דבר מרגש יותר מאשר לראות את פורד מפציע בטריילרים של הסרט החדש. ההתרגשות הזו, משהו שלא הכרתי בהקשר של "מלחמת הכוכבים" עד היום, היא הסימפטום שהתחיל לגרום לי להבין כי אני נשבה לראשונה בחיי בקסם הסדרה, ומצליח להבין האובססיה של רבים כל כך אליה.
רגע נוסף שתרם להתפכחותי מהצד האפל של הציניות כלפי הסאגה היה הקרב בין אובי וואן הזקן לדארת' ויידר. אפילו העובדה שמדובר בסצינה קורעת מצחוק מבחינת הקרב בה (תחשבו על שני ילדים מכים אחד בשני עם שני מקלות – כנראה שלא היה תקציב לכוריאוגרף בתחילת הסדרה) לא מצליחה להפחית מהעוצמה של הפגישה המחודשת של השניים ומותו של אובי וואן. קצת לאחר מכן, עם פיצוץ כוכב המוות על ידי לוק בסיומו של הסרט, הבנתי סופית שני דברים: 1. "תקווה חדשה" הוא לא באמת סרט טוב בסופו של דבר – על אף איכויותיו, הוא איטי מדי ומסורבל מדי. 2. ב"במלחמת הכוכבים", זה ממש לא משנה. אנחנו כאן לא בשביל הערך הקולנועי – כי אם בשביל העולם עצמו, שהוא שובה בצורה שאין דרך רציונלית להסביר.
פרק 5 – האימפריה מכה שנית
אחרי שסיימתי את "תקווה חדשה", תיארתי לעצמי שהצפייה החוזרת בשני הסרטים הנותרים תהיה דומה – כיף גדול, אבל סרטים לא מבריקים מבחינה קולנועית. שוחחתי עם חבר ואמרתי לו שאני מבין שכנראה אין סרט "מלחמת הכוכבים" טוב באמת, רק כדי לגלות שטעותי הייתה חמורה יותר מזו שעשה לוקאס כאשר אמר להיידן כריסטנסן "התקבלת".
אין הרבה מה להגיד על "האימפריה מכה שנית", בו העביר לוקאס את שרביט הבימוי למורה שלו, ארווין קירשנר. גם בצפייה החוזרת בו אחרי כל השנים האלו מדובר בקולנוע ברמה אחרת משאר חמשת הסרטים. הוא סוחף, רווי ברגעים קומיים בעלי תזמון מושלם, עוטף את התפניות הדרמטיים ובראשן "Luke, I'm Your Father" בפאתוס שמצליח להיות עוצמתי ולא מביך, ומעמיד את קרב הלייטסייברס בו נאמר המשפט הנ"ל ליצירת אמנות בפני עצמה -שמתרגמת את הרעיונות התמטיים של אור מול חושך לריקוד ויזואלי מרהיב. במקביל, יודה חוזר להיות מנטור נבון באמת ולא צדקן מעייף כפי שהוא בטרילוגיה החדשה, הדינמיקה בין האן לליאה בשיאה ושילובן של דמויות משנה כמו בובה פט ולנדו קלריסיאן ממחיש איך דמויות משנה אמורות להראות.
בסופו של דבר, היקום של מלחמת הכוכבים מתחבר בצורה הרמונית ב"אימפריה מכה שנית", ולא מפתיע שהוא נחשב עד היום לסרט האהוב מכולם. זו גם הנקודה בה סדרת "מלחמת הכוכבים" הפכה לתופעה שהיא היום, וגם זה לא מפתיע – שכן זו גם הנקודה בה התחלתי לחפש מצעים למיטה שגורמים לך להראות כמו דארת' ויידר כשאתה מתעורר בבוקר, כשעל הכרית מצויירים קווי המתאר של המסכה השחורה. זה פשוט כל כך כל כך מגניב ואין שימוש טוב יותר לכסף שלי בעולם.
פרק 6 – שובו של הג'דיי
כמו "בחזרה לעתיד", כמו "הסנדק", כמו "הכבשה שושנה" – גם הטרילוגיה החדשה של "מלחמת הכוכבים" מסתיימת בפרק שהוא בגדר אנטי קליימקס, אבל בעיקר כי "האימפריה" כל כך טוב. החסרונות בצפייה החוזרת שמתגלים ב"ג'דיי": תחושה של נמהרות לסגירת הרבה קווים עלילתיים – כמו במעברו של דארת' ויידר בחזרה לצד הטוב והריגתו של בובה פט (הרגע בו הוא מתגלגל ללוע המפלצת בחצרו של ג'אבה דה האט הוא אולי המוות המביך בסדרה, וכזה שלא מתיישב עם הדמות החזקה שמתחילים לבנות לנו ב"מתקפת המשובטים"), ובאופן כללי תחושה של סרט חצי אפוי.
לעומת זאת, ישנם גם יתרונות רבים: דמותו של ג'אבה דה האט שמופיעה לראשונה (הרשו לי לא להחשיב את הסצינה המיותרת שהוסיף לוקאס ל"תקווה החדשה"), היא מהמבחילות בתולדות הקולנוע, מרדף הספידרים ביער אנדור הוא מהמלהיבים בתולדות הקולנוע, סצינת המוות של יודה בו הוא מגלה כי קיים עוד "סקייווקר" בעולם היא מהרגעים המרגשים בתולדות הקולנוע, והורדת המסיכה של מווידר על ידי לוק גוררת הזדהות גם מהצופים המעטים שאביהם לא הפך לאביר אופל ואז חזר לעצמו שנים אחר כך. האמת, אפילו האיווקס לא כאלו נוראים – וכל הקבלה ביניהם לבין ג'אר ג'אר בינקס היא בלתי מתקבלת על הדעת.
לקראת פרק 7
אני יאיר, מעריץ "מלחמת הכוכבים" מושבע. בזמני הפנוי אני קורא על מעלליהן של דמויות איזוטריות שבכלל לא מופיעות בסרטים כגון מאסטר סייפא דיאס או דארת' מאלאק, כשאני רואה בוקסר עם ציורים של סטורם טרופר אני חייב לקנות אותו, אני צופה כל יום מחדש בכל הטריילרים ל"הכוח מתעורר" שיצאו עד כה, וה-18 לחודש מסומן לי ביומן כיום שאחריו אין משמעות לחיי יותר. למעשה, אם הגעתם עד לכאן, חבל. מדובר בכתבה בת 1800 מילה של אדם ציני שלא קיים יותר, לא מבין את הכוח של "הכוח" ולא ראוי לתשומת הלב שלי או שלכם. עכשיו, אם תסלחו לי, אני חוזר לצחוק על אנשים במערכת שלא יודעים שהחומר בו הוקפא האן סולו הוא קרבונייט. לוזרים.