היתה זו תחרות קשה ומכוערת, אבל מישהו היה חייב לקחת את תואר הסרט הגרוע ביותר של השנה. וזה היה הסרט "הולמס & ווטסון", בכיכובם של וויל פארל וג'ון סי. ריילי, אז... כל הכבוד? "הולמס & ווטסון", שזכה להפצה מזערית בארץ ובחו"ל ברגע שהבינו עד כמה הוא גרוע, זכה הלילה בפרס הראזי, "פטל הזהב", האנטיתזה המוחלטת לפרסי האוסקר המכובדים והמכבדים שישודרו הלילה (ויזכו כאן לסיקור בזמן אמת, רק שתדעו). "הולמס & ווטסון" גרף גם פרסים לשחק המשנה (ריילי), לבמאי הגרוע ביותר (איתן כהן, אבל לא האח של ג'ואל ומחצית מצמד הבמאים זוכי האוסקר. רק שתדעו) וכן את פרס הרימייק, סרט ההמשך או ההעתקה הגרועה ביותר.
שאר אותות הקלון של הראזי הוענקו למליסה מקארתי, שזכתה בפרס השחקנית הגרועה ביותר על הסרטים "בובה של רצח" ו-"Life Of The Party", אך קיבלה גם אות חנינה מיוחד הודות לתפקידה ב"האם אי פעם תסלחי לי" (עליו היא מועמדת לאוסקר) - ובעצם הזדכתה על הפרס המעליב, ולדונלד טראמפ על "תפקידו" בסרט התיעודי "פרנהייט 9.11" ובסרט התעמולה הרפובליקני "Death of A Nation". היועצת הפוליטית קליאן קונווי קטפה את תואר שחקנית המשנה הגרועה ביותר על "Death of A Nation". כלומר, אם עד עכשיו לא היה ברור שהראזי הוא יותר השמצה אחת ארוכה נגד התרבות האמריקאית המודרנית מאשר טקס פרסים לגיטימי - עכשיו זה ברור. כמה ברור? טראמפ קיבל גם פרס בקטגוריית הצמד/השילוב הגרוע ביותר שנראה השנה על המסך, והפרטנר הרשמי שלו היה "הקטנוניות האינסופית שלו".
ולבסוף, פרידה. אחרי שנחשב למועמד מוביל, ואחרי שהסרטים הקודמים בסדרה קטפו שבעה פסלונים - סדרת "50 גוונים" יצאה בידיים כמעט ריקות מהטקס. שזה טוב, או לא טוב, תלוי בחיבתכם למותג. "50 גוונים של שחרור", סרט הסיום בטרילוגיה הדרמטית-רומנטית-ארוטית-מופרכת בכיכובם של דקוטה ג'ונסון וג'יימי דורנן, זכה בפרס התסריט הגרוע ביותר בטקס. היו שלום, נתראה בעוד עשרים שנה כשיחליטו לחדש את הסרטים וכל המחזור האכזרי הזה יתחיל מחדש.