"הרעיון הוא להגיע למקום בו אתה יוצר מעבדה, בה מתנסים בדברים שאחר כך - בתעשיה - לא מתנסים בהם", מסביר פרופ' אבנר פיינגלרנט, ראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך. במסגרת הסדנה מגיעים ששת הסטודנטים הצכ'ים לארץ למשך עשרה ימים, במהלכם הם מטיילים יחד עם הסטודנטים הישראלים ולומדים להכיר אחד את השני. לאחר מכן הם מתחלקים לשלושה צוותים של ארבעה, זוג מ'ספיר' וזוג מ'פאמו' בכל אחד, ובהרכב הזה הם עושים תחקיר, מצלמים ועורכים את סרט המסע שלהם. לי היה את הכבוד לחבור לסטודנטים בזמן ששהו בפונישיצה, עיירה כלשהי במרחק שעתיים וחצי נסיעה מפראג, שם הם עורכים את חומרי הגלם שצילמו במהלך הסדנה.
גל ודמיאן, סטודנטים לתואר שני בקולנוע בספיר, חברו לפיונה ותרזה, שתי סטודנטיות מ'פאמו'. במסעם בארץ הם נסעו למתקן חולות שבדרום, שם הם פגשו במבקש מקלט בשם ג'מאל ותעדו את סיפורו בדרכים. גל ודמיאן מספרים על שוני גדול והבדלים מאוד משמעותיים בין התרבות הצ'כית לישראלית, שנוגעים לכל דבר שעולה על הפרק.
"הם יכולים במשך שעה רק לכוון את החצובה, הם תמיד צריכים להיות הכי טובים והכי מדוייקים בכל דבר", מספר דמיאן. "שיטת העבודה שלנו היא הרבה יותר חופשית, יותר רגועה. אני עושה סרטים כי אני נהנה מזה. אם אני אצטרך לסבול בשביל לעשות סרטים אני לא אעשה אותם, אני לא עושה את זה בשביל פרנסה. חוץ מזה", הוא מוסיף, "אנחנו גם במקום שונה בחיים, הצ'כים צעירים מכולנו בעשר שנים לפחות".
וויכוחים קשים, וויכוחים מרים
ההבדל בין התרבות הצ'כית לישראלית הוא כמו תהום ענקית. מעבר לשפה, לגיל ולמקום בחיים, המנטליות והאופן השונים בהם חברי שתי הקבוצות הסתכלו על דברים והגיבו אליהם, חשפו פערים מאוד גדולים. אותם פערים גרמו תחילה לסוג של שיח חירשים, לפחות בקבוצה של שרון, שתיארה את המפגש השני עם הסטודנטים הצ'כים במילים: "היה קשה".
הקבוצה של שרון ואושרת מישראל, ומרטין וחנה מצ'כיה, רקמה את סרט המסע שלה, בין היתר, סביב ביקור בירוחם ובמתקן חולות וסביב ביקור בביתם של בני משפחה צוענים באוסטרבה שבצ'כיה, שהותקפו בידי ניאו נאצים שהציתו את ביתם עם בקבוקי תבערה לפני שלוש שנים. החשיפה לסיפורים הקשים בשתי המדינות, השפיעו מהר מאוד על לבן של שרון ואושרת, אך התגובה של שותפיהן הצ'כים לא הייתה דומה כלל.
"הרגשתי שלא באמת אכפת להם מהסיפורים שלהם, כמו שלא היה אכפת להם מהסיפורים בארץ", מספרת אושרת. לאחר שסיפרה לי על האדישות שהפגינו הצ'כים בארץ, היא מוסיפה "עם הבעיות שלהם, עם הביקור אצל המשפחה של הצוענים, היה להם מאוד קשה להתמודד, הם לא רצו לצאת מהאוטו". "ברגע שהגענו לאנשים עצמם, זה היה להם נורא לא קל. 'לא יהיה סרט', מרטין אמר לנו", הוסיפה שרון.
לאחר ימים ארוכים שהם יחד ולאחר שעות שהם ישבו מול המחשב עם תוכנות העריכה, משהו בסכר הרגשות הזה נפרץ. לפתע הגיע סוג של שינוי בתפיסה של חברי הקבוצה, בהסתכלות, ברגש. פתאום, כשחנה הצ'כית צפתה בחומרים שהיא עצמה צילמה במתקן חולות, האדישות שהיא החזיקה בה עד אותו רגע הפכה לפרץ רגשות והבעת אמפתיה, שהייתה כל כך חסרה לצד הישראלי של הקבוצה. אותה נקודה שמאוד מורגשת בסדנה, של לחיות משהו באמת ולא רק לקרוא עליו, הורגשה חזק מאוד.
בסופו של דבר, קרה שהסרט של אותה קבוצה מתעד את חבריה במהלך העבודה ומציג את המחלוקות ביניהם, הגלויות והנסתרות. מדובר בתיעוד תהליך של למידה ובתהליך נדיר של הרחבת אופקים. "מה שהמורה שלנו יכול להגיד מיליון פעם, אבנר נותן לנו לחיות אותו", מספרת חנה, סטודנטית מפאמו. "המורה שלנו לא אוהב להגיע למקום ולצלם סבל, מבלי לדעת עליו יותר מידי ומבלי להבין אותו, הוא קורא לזה בולשיט. אבל כשאתה רואה סבל שאתה לא מבין ואז איכשהו להפוך להיות חלק ממנו, אתה חייב להתמודד איתו ואז אתה גם מבין אותו. אתה לא חייב להבין רק מהראש, אתה מרגיש את זה".
"המשבר הוא הכלי לעבוד איתו"
אבנר מבהיר כי החיפוש אחר מכנה משותף ממש לא מעניין אותו: "אני מתענין במה שרחוק ממני. אם הייתי יכול להגיע לבית ספר באפריקה זה היה אפילו יותר מענין. כמה שהדברים רחוקים יותר, ככה אני יותר סקרן להם, כשיש בהם חוויה של שונות ושל לעבור משהו אחר. בגלל זה אהבתי את צ'כיה".
אחת ההצלחות של הסדנה מבחינתו כיוצר סרטים וגם כמורה, היא "הקשרים בין הסטודנטים הצ'כים לישראלים והויכוחים הקשים, הויכוחים המרים מאוד שלהם על מה היא האמת". הוא מסביר כי החברים מצ'כיה מגיעים מרקע מאוד עשיר והם בעלי ידע עיוני נרחב מאוד. גם זה וגם המנטליות שלהם, גורמים להם להטיל ספק כמעט בכל דבר בו הם נתקלים. הצורה בה הישראלים הגיבו לסיפורים אליהם נחשפו, הייתה כמעט ההפך המוחלט.
"בסדנאות מהסוג הזה אסור לפחד ממשברים", מסביר אבנר, "המשבר הוא הכלי לעבוד איתו ולא להמנע ממנו, כמו שפער הוא כוח ולא צריך לפחד ממנו ולנסות לגשר עליו. הכל מתוך ידיעה שזה יוביל אותך למקום טוב יותר".
בתור צופה מהצד, אני יכול לומר שמדובר בניסוי מאוד מעניין, שמביא את הסטונדטים לסוג של קצה ומאלץ אותם להתמודד בסבלנות וללמוד מבלי שאף אחד ילמד אותם. "החוויה הזאת מאוד חזקה. זה היה ממש בית ספר, לא סתם טיול. ממש חוויה משנה", מסכמת חנה.
הסקיצות הראשוניות של סרטי המסע של הסטודנטים יוקרנו במסגרת פסטיבל קולנוע דרום, ב-10 ביוני בסינמטק שדרות.