פרויקט הקנוניזציה של דיוויד פוסטר וואלאס בישראל הגיע לשיאו ב-2012, ומאז נעצר. קוראים ישראלים מעודכנים אהבו את "דבר כיפי לכאורה שלא אעשה שוב לעולם", אבל פחות את "אקספרס הדיבור הישיר" הנישתי שיצא פה ב-2015. העובדה שהרומן הגדול של פוסטר וואלאס, "Infinite Jest" מ-1996, טרם תורגם לעברית ונחשב ליצירה כמעט בלתי ניתנת לתרגום, לא עזרה. למרות שלכמה דקות נדמה היה שכולם קוראים את פוסטר וואלאס, כשיצא "סוף הסיור" (או בשמו המקורי וההגיוני יותר, "The End of the Tour") לבתי הקולנוע, הוא לא הופץ מסחרית בארץ (הערב הוא יוקרן בטלוויזיה לראשונה, ב-22:00 ב-yes3).
בחו"ל כמובן המצב הוא אחר לגמרי: בעשור האחרון הפך פוסטר וואלאס לאליל ספרותי וסמל אמריקאי, הגרסה המתה והמוערכת יותר של ג'ונתן פראנזן. כדי להפוך סופר (מבריק ככל שיהיה) מ"מוערך בחוגים" לקלאסיקה עכשווית ולכוח עצום ומשפיע צריך סוכני זיכרון, ואחד מסוכני הזיכרון של פוסטר וואלאס היה הסופר והעיתונאי דיוויד ליפסקי. ליפסקי היה כתב ה"רולינג סטון" כש"אינפינייט ג'סט" יצא, והוא שכנע את העורכים שלו לתת לו ללוות במשך חמישה ימים את הסופר המבריק והמסתורי מאילינוי במסעו לערבי השקה ומפגשים עם קוראים ברחבי ארה"ב. בגלל בעיות לוחות זמנים הראיון לא פורסם במגזין מעולם, והקלטות שכבו בבית של ליפסקי, עד שפוסטר וואלאס התאבד ב-2008.
אקספרס הדיבור הישיר
ב-2010, בשיא הבאזז סביב פוסטר וואלאס וליקוט השאריות שהשאיר אחריו, כשליפסקי כבר היה סופר מוערך בעצמו, הוא פרסם את "אם כי בסופו של דבר אתה הופך להיות עצמך": ספר ובו תמלולי השיחות מאותם חמישה ימים עם פוסטר וואלאס, כשהיה בן 34, בשיא ההצלחה הספרותית שלו, ועל סף תהום מבחינה נפשית ורגשית. הסיפור של פוסטר וואלאס, התשובות שהוא נותן לליפסקי כשהוא שואל אותו על דיכאון ועל התמכרויות, קורעי לב – אבל המעטה הקולנועי שהולבש עליהם ב"סוף הסיור" משונה, פטפטני ולא אמין.
עיתונאים מתארים הרבה פעמים ראיונות כפעולת חציבה: ערימות של סמול טוק, התחמקויות, אמירות המובן מאליו, שתיקות, סידורים ונסיעות, שבבסיסן, לפעמים, מתגלה איזה גביש. היוצרים של "סוף הסיור" לא חצבו בתמלילים אלא השאירו את הכל שם – במשך שעה וחצי אנחנו צופים בפינג-פונג בין ג'סי אייזנברג כליפמן (הבעת פנים עיקרית: נבוך) לבין ג'ייסון סיגל כפוסטר וואלאס (הבעת פנים עיקרית: מרשל מ"איך פגשתי את אמא") מתחמם לאט. אייזנברג שואל שאלות משעממות, מעז קצת, מכעיס את פוסטר וואלאס שהודף אותו, ויוצא למגננה. אנחנו רואים אותם נכנסים לאוטו, עולים למטוס, יורדים מהמטוס. בשביל שעה וחצי עם דיוויד פוסטר וואלאס, שמבוססת על חומרים משגעים מאחד הרגעים הכי מעניינים בחיים שלו, זה די משעמם, לא כל כך תואם לסרט שנגמר במילים "להיות איתו גרם לי להבין את טעם החיים".
ראיונות קצרים עם גברים מצולקים
בסופו של דבר הקסם קורה: בערב האחרון שלהם ביחד, אחרי ארבעה ימים של גמגומים, פוסטר וואלאס מראה לליפסקי את הפצעים החשופים שלו. "תכתוב מה שאתה רוצה", הוא אומר. "אני אומר לך שלא היית פה בסרט סנסציוני ורומנטי על סופר אלכוהוליסט. הסיפור שלי הוא סיפור על איש בן 28 שמיצה עד תום את החיים האחרים, שהלך איתם עד הסוף, והם הביאו אותו לחדר ורוד עם פתח ניקוז במרכזו ומישהו שמסתכל עליך דרך חריץ בקיר כדי לבדוק שלא תתאבד. כשדבר כזה קורה לך אתה נעשה מאוד מוכן, באופן חסר תקדים, לבחון דרכים אלטרנטיביות לחיות. כשמישהו קופץ מגורד שחקים בוער הוא לא עושה את זה כי הוא לא פוחד ליפול אלא כי האלטרנטיבה כל כך איומה. אתה מוזמן לחשוב מה יכול להיות נורא כל כך שקפיצה אל מותך תיראה לך כמו בריחה ממנו. אני לא יודע אם חווית משהו כזה אבל זה גרוע מכל פגיעה גופנית. יכול להיות שפעם קראו לזה משבר רוחני: הגילוי שלאף אקסיומה בחייך אין על מה להתבסס. ואתה כלום. אני לא חושב שאנחנו באמת משתנים אי פעם. אני בטוח שהחלקים האלה עדיין קיימים בי. אני משתדל מאוד לא לתת להם את הפיקוד".
אלה שורות מרהיבות, וכשיודעים מה הסוף של הסיפור, הן מצמררות ממש. סביר להניח שאלה הרגעים בסרט שבזכותם הוא קיבל ביקורות טובות מאוד כשהוא יצא. אבל אלה המלים של פוסטר וואלאס, והתשואות מגיעות בעיקר לו.