הלן עולה על הרכבת, הלן לא עולה הרכבת. הלן שעלתה על הרכבת מגלה שהחבר שלה בוגד בה, נפרדת ממנו, עוברת מהפך מהמם וממציאה את עצמה מחדש כיח"צנית מצליחה עם פרפרים בשיער ובן זוג חדש ומפרגן. הלן שלא עלתה לרכבת מידרדרת לגורל הנורא מכל - מלצרות - וממשיכה לא לדעת שהחבר שלה איננו נאמן. וגם השיער שלה נשאר חום ועכברי, אז כאילו מה. בסופו של דבר, שתי ההלניות מגיעות לבית החולים, כל אחת מסיבותיה, ורק אחת מהן תשרוד. זו, בגדול, עלילת "דלתות מסתובבות". סרט מתוק, נעים ובינוני להפליא שהצליח בו זמנית (ומה יותר הולם מכך שהסרט המסוים הזה יצליח לעשות שני דברים שונים סימולטנית) להפוך לסרט קאלט וגם להישכח לחלוטין.
איך קאלט? בחודש שעבר, שלושה פרקים לפני סופהּ הסופני, ערכה ערכה הקומדיה "קימי שמידט" מחווה לסרט "דלתות מסתובבות" בפרק שסקר את כל מה שהיה עלול לקרות לדמויות האהובות אם היו מצליחות, בשעתו, לצפות בסרט "דלתות מסתובבות", מה שהיה גורם להן להימלט מהגורל האכזרי שנפל עליהן בסופו של דבר. שנה וחצי לפני כן, בפרק הפתיחה של העונה הרביעית של "ברוד סיטי", דמיינו הגיבורות אבי ואילנה מה היה קורה אלמלא היו מכירות אחת את השניה כפי שהכירו. גם פרק פתיחת העונה הרביעית של הקומדיה "מינדי" הציב בפני הצופים תרחיש "דלתות מסתובבות", ודמיין מה היה קורה לגיבורה אם היתה מתאהבת בגבר אחר במקום במושא האהבה שליווה אותה לאורך רוב הסדרה. בקומדיה המונפשת "Bob's Burgers" פתחו את העונה השישית בפרק שכולו "מה אם" אחד גדול (ותהו בו מה היה קורה אם גיבור הסדרה היה מגלח את שפמו המפורסם). אם זה נשמע לכם כמו - סליחה מראש - דלת מסתובבת של קומדיות, אתם לא טועים. גם סיטקומים ותיקים יותר, בהם "פרייז'ר" ואפילו "החיים זה לא הכל" הישראלית הכילו פרקי "דלתות מסתובבות". ב"פרייז'ר", עסק הפרק בדייטים רומנטיים שהלכו והסתבכו בהתבסס על מה שפרייז'ר בחר ללבוש אליהם, וב"החיים זה לא הכל" פנו לאווירה מטא-טקסטואלית, ופרק ה"דלתות מסתובבות" שבה עסק בניסיון של גדי (אבי קושניר) להחזיר את קלטת וידאו של הסרט "דלתות מסתובבות" לווידאומט.
"דלתות מסתובבות" מתהדר בגווינת' פאלטרו בהופעה חיננית שצולמה רגע לפני שזכתה באוסקר על "שייקספיר מאוהב". סידני פולאק (שביים את "טוטסי" ו"זכרונות מאפריקה", בין השאר) התעקש להפיק אותו. ומעל לכל, הוא בריטי להפליא והרי לא יכול להיות סרט אנגלי כל כך לא יהיה איכותי. מתוק כזה. אלגנטי. כששאלנו במשרד מה חושבים עליו, התשובה היתה "וואי, סרט מעולה". כשהתחכמנו ושאלנו מתי היתה הפעם האחרונה שמישהו צפה בסרט המעולה הזה, התשובה היתה הרבה פחות נחרצת. סרטו הראשון של פיטר האוויט (שנודע באנגליה בעיקר כשחקן) הוא בהחלט סרט צרוב תודעתית. סרט שכולם מזהים מיד - וזוכרים בחיבה. סרט שנחשב, באופן כללי, לסרט טוב למרות שאיננו באמת כזה. סרט שראוי להיזכר בו, להקדיש לו פרויקטים שחוגגים איזה יום שנה, לשלב מאמר פילוסופי אודותיו בספר על קולנוע אופציונלי.
אבל הוא בשום צורה לא סרט מדהים. אם תחזרו ותצפו בעיניים מפוכחות, תגלו שמדובר בסרט שקט להכעיס, כמעט בלי מוזיקת רקע, אבל גם כזה שרווי בפאנצ'ים מאולצים מאוד, ובדיאלוגים שלא נשמעים אמינים בשום צורה. כמו כן, המבטא של גווינת'. והפאה. והעלילה השלמה עם ג'רי, המובטל הבוגדני שמשום מה נשים מתאהבות בו על אף שמדובר בלוזר שמתייחס לכולם חרא. הוא קיטשי לפרקים (למען השם, הלן משליכה טבעת אירוסים מגשר באחת הסצנות), יש בו את אחת מסצנות הסקס הכי מורידות שתראו בחייכם והוא מקדיש הרבה יותר מדי זמן לעלילות המשנה החלשות שבו. סליחה אלוהים, סליחה גווינת'."דלתות מסתובבות" אמנם כיסה את הוצאות ההפקה ואך רשם רווחים נאים (כ-58 מיליון דולר מסביב לעולם, לעומת תקציב זעום של 6 מיליון), אך בשום פנים ואופן לא היה הצלחה קופתית חסרת תקדים. מבחינת פאלטרו הוא נבלע בתוך מכונת ההייפ ויחסי הציבור של סרטיה המאוחרים יותר ושאר השחקנים בו המשיכו גם הם לפרויקטים אחרים. פיטר האוויט זוכר אותו בחיבה, אך הודה בעבר שהיה חוזר ומשנה בו כמה דברים אם היה יכול. הו, לו רק היה יכול להשיב את הזמן לאחור.
ובכל זאת יש בה משהו. למרות שהוא נטול איכויות קולנועיות, שימו לב לנקודות הקריטיות בהן בחרו רוב הסדרות שציינו לשוב אל הפורמט הזה של "דלתות מסתובבות" - סופים או פתיחות של עונות. שימו לב גם למוטיבים שנחקרים בהם: תמורות מרחיקות לכת שנבעו, לכאורה, משינויים קטנים שקרו (או נעשו במכוון) על ידי הגיבורים. כי זה סוד הקסם הראשון של הסרט ההוא - האפשרות. "דלתות מסתובבות" הפך להיות הדוגמה הראשונה שלנו למחשבה על מה שהיה יכול להיות, על קיומו של קו זמן מקביל. זה קונספט מפתה גם כי הוא רב דמיון, וגם משום שהוא לא מחייב בשום צורה. היה נחמד לדעת שיש שתי מינדי-יות או שני צמדים של אבי ואילנה, אבל בסופו של דבר, הסדרות שבחרו לצטט את "דלתות מסתובבות" התכנסו חזרה אל המציאות היציבה האחת. הן הראו לנו מה היה יכול להתרחש, אבל התחייבו בסופו של דבר על אפשרות אחת מהשתיים. גם הסרט עצמו עושה את זה, אז למה שהן לא?
כמו כן, באמת שלא הקדשנו מספיק תשומת לב לווייב שלו. קראנו לו קודם "בריטי להפליא", אבל הבריטיוּת הזאת נפרטת לפרטים מסוגננים ומדויקים. לקוּליוּת ולאלגנטיוּת שבסוף שנות ה-90 זיהינו עם הקולנוע הבריטי. בשנה שעברה, סיפרה מעצבת התלבושות של הסרט, ג'ולי טיילור לווג שמלתחת הבגדים שהלן לובשת עוצבה מלכתחילה במחשבה על העתיד. "היא כל כך קלאסית, שאפשר ללבוש אותה עכשיו", אמרה. מאידך, התספורת הקצוצה הבלונדינית של פאלטרו, שעיטרה בגאון את כל הפוסטרים לסרט, הפכה אותו לחד פעמי דווקא משום שהיא נראית היום כל כך, אה... מותאמת לזמנה. רצינו להגיד "מיושנת" ואז התחרטנו כי אין לדעת. אבל משהו בחמצון האלים ובטווסיות הקפואה ההיא של התסרוקת הקצרה היה יכול להתרחש רק ב-1998, ולא שניה לאחר מכן. הזמניוּת האסתטית היא רכיב חשוב בהפיכתו של "דלתות מסתובבות" לקלאסיקה משום שהיא מסמנת לצופה "כן, זה קרה בעבר. אתה מכיר את זה משום שזה קרה פעם וכבר ראית את זה".
"דלתות מסתובבות" הוא גם סרט בייסיקי ומאוד מספק. העלילה הכפולה שלו נותנת לנו בו זמנית סיפור אהבה מתפתח (הלן וג'יימס, בקו העלילה הבלונדיני) לעומת אהבה שהולכת וגוועת (הלן וג'רי, בקו העלילה הברונטי). סיפור על הגשמה עצמית (בלונד) לעומת סיפור על ויתור מקצועי ופשרה בלתי נמנעת (ברונטי). שילמת על כרטיס אחד, אבל צפית בפועל בשני סרטים. הם מהדהדים אחד את השני, אין ספק (כשהלן האחת חשה ברע, גם הלן השניה נתקפת איזו חולשה, למשל), אבל כל אחד מהם היה יכול לפרנס בעצמו סרט. אפילו סרט בריטי.
אך מעל כל אלה, אין ברירה אלא לחזור לאישה שבמרכז הסרט. לא הלן, אלא גווינת' פאלטרו. פאלטרו הגיעה ל"דלתות מסתובבות" בדיוק ברגע הפריצה שלה - רגע לפני "שייקספיר מאוהב" אבל אחרי שכבר הוכיחה שהיא טובה בגילום דמויות בריטיות אסרטיביות אך ענוגות ("אמה", למשל). היא היתה האמ-אמא של האיט-גירלז באותה תקופה, והעובדה שבחרה פעם אחר פעם בפרויקטים גבהי מצח ואנגליים רק שדרגה את מעמדה. שחקניות אמריקאיות אחרות היו אולי טובות ממנה, אבל היא היתה מעודנת. היא היתה פיין. היא היתה מגניבה ולכדה את רוח הזמן לא כפי שקרתה באמת, אלא כפי שצופים וצופות רצו לדמיין אותה. פאלטרו, שזהו באמת אחד התפקידים הנעימים והאלגנטיים שלה, לא רק נושאת את הסרט על כתפיה ולא רק מופיעה ברוב הסצנות - היא בעצמה הסרט. אי אפשר להפריד אותו ממנה, ואותה ממנו. וכשם שהאמנו לה אז שהיא שחקנית איכותית ומגניבה, כך גם הסרט בכיכובה היה איכותי ומגניב. האם הוא מגניב באמת? הוא אחלה ולא יותר. האם הוא איכותי? סורי, אבל לא.
אזור הביניים הזה הוא כנראה מה שדן את "דלתות מסתובבות" לשכחה חלקית. אנחנו זוכרים את הדימוי שלו. את השלד העלילתי שלו ואת הדימוי שדבק בו כשיצא - וזהו. וכמו שלמדנו לחשוב מאז על פאלטרו במונחים אחרים (סתם זורקים פה כמה אסוציאציות: גורו בריאות, יפה, בריאה, נודניקית בלתי נסבלת), כך גם נאלצנו לחשוב מחדש על הסרט ההוא. ואגב, טוב שכך. יש דברים שטבעם להפוך לבדיחה. לרפרנס. לדבר מהעבר שאין צורך להחזיר. לפעמים אלה תסרוקות קשות לתחזוקה ולפעמים אלה סרטים שרק נראה לכם שאתם אוהבים.