ואז הגיעה פולי (2004)

למרות החיבה של הופמן לדמויות קודרות ואפלות, הוא עשה קומדיה כל כך טוב עד שהותיר בצד גם מי שמתפרנסים מהז'אנר הזה במשך שנים. בקומדיה הרומנטית של בן סטילר מגלם הופמן את סנדי, החבר הכי טוב של סטילר. כמיטב המסורת במקרים כאלה, החבר הכי טוב של הגיבור הוא מטורף, נותן עצות מפגרות ואחראי לסצנות הכי מופרכות בסרט. במקרה הזה מדובר בסצנת הכדורסל וקריאת ה "Let it Rain" המפורסמת שמוכיחה שהופמן באמת יכול לעשות הכל (כלומר חוץ מלקלוע). מי שלא נקרע מצחוק, אין לו לב.

כמעט מפורסמים (2000)

"כמעט מפורסמים" כבר מזמן שידרג את עצמו למעמד של סרט קאלט. – כולם שם צעירים ויפים ומאוהבים. אבל גם בתוך כל היופי הזה מצליח הופמן, שנכנס לנעליו של מבקר המוזיקה לסטר באנגס, לבלוט. הופמן כונה על ידי המבקרים "הדמות הכי מלאת השראה בסרט" וכנראה שבצדק. הקטע בו הוא מסביר לוויליאם שהם ה"לא קולים" וזה הכי קול שיש, הוא מהרגעים שנשארים בזיכרון במשך שנים. בעיקר כי זה המאפיין הגדול ביותר של הופמן השחקן: להפוך את האנטי הוליוודיות לדבר הכי מגניב.


The Hunger Games: Catching Fire - trailer #3... by myfilm-gr

משחקי הרעב (2012)

למרות שידע תפקידים מוערכים הרבה יותר מדמותו של פלוטארך הווזנבי בטרילוגיה המצליחה (דמות שלא הופיעה בסרט הראשון), "משחקי הרעב" ייזכר כאחד התפקידים חשובים בקריירה שלו, בעיקר משום שמדובר גם בסרטו האחרון בהחלט. הופמן של "התלקחות" הוא מהפכן בעור של נבל. הליהוק שלו לתפקיד הוא לא פחות מגאוני. אין הרבה שחקנים שמסוגלים לגלם בצורה כל כך משכנעת דמות שמשנה את פניה תוך כדי התפתחות העלילה, ולמרבה ההפתעה דווקא התפקיד הזה הוא עדות ליכולותיו המופלאות כשחקן. קל לזרוח בדרמת אוסקרים איכותית, הרבה יותר קשה לעשות זאת בבלוקבאסטר קיצי.

ביג ליבובסקי (1998)

הופמן, מלבד היותו שחקן גדול, הוא בוחר תפקידים מצטיין. ביג ליבובסקי הוא דוגמא מצוינת לאחד כזה, שהפך לאחד האהובים והזכורים ביותר בקריירה שלו. הוא מגלם בו את העוזר האישי של "הליבובסקי האחר" ושותף לרגע בלתי נשכח שבו טארה ריד מציעה לו הצעה מגונה יוצאת דופן. "הרגשתי כל כך טוב שם", סיפר בראיון לכבוד עשור ליציאתו של הסרט, "חששתי שקצת הגזמתי במשחק של הדמות, אבל האחים כהן הרגיעו אותי וזה יצא מעולה". גם אנחנו חושבים.

אושר (1998)

"אושר" מוצא את הופמן באזור הנוחות המקצועית שלו: סוטה מין בודד ומקריפ עם הרבה דפיקויות. אלן, בגילומו של הופמן, מאוהב בבחורה שלא רוצה אותו ושוקע לדיכאון בעקבות הדחייה שלו. הבמאי, טד סולונדז, אוהב להתעלל בדמויות שלו והופמן אוהב אותן אפלות ושנואות. שידוך משמיים. כל פריים של הופמן ב"אושר" יגרום לכם להצטמרר ולנוע באי נוחות בכסא. למרות זאת, יש משהו מעט מכמיר לב בדמות ששונאת את עצמה (וקצת בצדק), ואולי זה הסוד לדמות נבל טובה באמת.

סינדקוכה, ניו יורק (2008)

"סינדקוכה, ניו יורק" הוא לא רק סיפור, הוא עולם שלם של משמעויות שיצר צ'ארלי קאופמן והופקד בידיו של הופמן בתפקיד הראשי. זהו סרט של השניים: השחקן שמופקד על דמותו של התסריטאי שלא באמת מצליח לקחת את השליטה על חייו, והבמאי שמצליח להעביר סיפור שלם מלא דקויות בשעתיים. סוריאליסטי ונפלא, הופמן שוב מקבל את דמות הגבר השנוא והאהוב וחושף שוב את העובדה שכולנו מורכבים מהרבה חלקים קטנים, טובים יותר ופחות. דרך ההצגה חסרת הפוזה שלו היא התצוגה המושלמת של הטבע האנושי.

מאניבול (2011)

לא פשוט לעשות דרמת ספורט שתדבר גם לאנשים שלא אוהבים ספורט. בנט מילר עשה זאת באמצעות גלריית כוכבים שכללה את בראד פיט, רובין רייט, ג'ונה היל והופמן כמובן. אבל בעיקר בזכות האמת של הדמויות המובילות בו, אנשים שכמותם אנחנו מכירים בחיי היום יום. הופמן מגלם בסרט את מאמן ה"אוקלנד אייז", אדם שמרן ובעל אגו שלא הסכים לשתף פעולה עם האסטרטגיה החדשה שביקשה ממנו לשנות את תפיסת עולמו. לא מדובר כאן ב"סרט הופמני" קלאסי, הוא זכה לאהבת הקהל לא פחות מאשר לשבחי המבקרים והאקדמיה. אבל דווקא כאן יכול היה כל מי שלא התחבר לדמויות המורכבות האחרות שלו, למצוא את פיסת ההופמן הקלה יותר לעיכול, מבלי לוותר על תו האיכות.

לילות בוגי (1997)

פול תומאס אנדרסון ופיליפ סימור הופמן הלכו יד ביד כמעט לכל אורך הדרך. הוא לקח את השחקן לחמש מתוך ששת סרטיו (האחרון שבהם "המאסטר" בשנה שעברה) ותמיד הצליח להוציא ממנו צד שטרם היכרנו. במקרה הזה הופמן הוא אפילו לא אחת הדמויות הראשיות, אבל מצליח לגנוב את ההצגה בתפקיד של איש סאונד שמאוהב בדמות הראשית (בכיכובו של מארק וולברג). גם כאן סופג הופמן דחייה כואבת שהופכת אותו לגיבור טרגי, שוב הוא מתמוטט בתצוגת משחק משכנעת ושוברת לב ושוב אנחנו מאוהבים.

קפוטה (2005)

המשחק של סימור הופמן ב"קפוטה", הוא מסוג התפקידים שבשבילם הומצא האוסקר – תפקידים שמוחקים את כל מה שעשית לפני כן (ובמקרה של סימור הופמן מדובר בלא מעט) ומשאירים אותך מול דמות גדולה מהחיים. הופמן מחליק לנעליו של הסופר המפורסם במה שנראה כקלות מבהילה. אין אף סרט אחר ברזומה שלו שבו הלך כל כך רחוק עם דמות כמו כאן. בלי לעשות דיאטות בזק, לגלח את הראשון או לגלם חולה נפש כמיטב המסורת ההוליוודית, פשוט להיטמע באדם אחר וליצור תוצאה בלתי נשכחת.

מגנוליה (1999)

פול תומאס אנדרסון והופמן שוב משתפים פעולה וחוקרים יחד את הטרגיות האנושית. הפעם הופמן בתפקיד בו הוא נדרש למצוא את בנו האובד והנרקיסיסיט של האדם אותו סועד. בראיונות אמר אנדרסון שייעד להופמן "תפקיד פשוט, לא מסובך של דמות מטפלת", ואכן הופמן מצליח לבנות תוך כדי תצוגת משחק מינימליסטית, שונה מאד מזו של "קפוטה", אדם פשוט עם מטרה בסביבה שהולכת ומשתגעת.