הפרק הרביעי של הסדרה "Stranger Things" נקרא "The Body", "הגופה". בערך באמצע הפרק הולכים הילדים-גיבורים של הסדרה על פסי רכבת, שניים לפנים ושניים מאחור. המצלמה ממוקמת תחילה מול הצמד המוביל, נעה לאחור בעת שהילדים הולכים לקראתה. ואז קאט והשוט חוזר על עצמו, הפעם עם הצמד המאסף. אם איזשהו ילד אייטיז פספס את זה ששם הפרק הוא כשמה של הנובלה מאת סטיבן קינג שעליה מבוסס "אני והחבר'ה", אני משוכנע שסיקוונס המחווה – השוטים הזהים, החיתוך הזהה - עורר חיוך קולקטיבי על פניהם של כל הצופים בני דור תש"ם.
כל הקטע של "Stranger Things" הוא מחוות אוהבות לקולנוע שבני גילי גדלו עליו, אבל האזכור של "אני והחבר'ה" בא בתזמון טוב במיוחד: היום ימלאו 30 שנה לצאת הסרט לאקרנים (והוא ישודר הערב ב-21:30 ב-yes5). לא יודע איך מתקדם הבינג' שלכם, אבל אני צפיתי בפרק המדובר בדיוק לפני שבוע, וחדוות המחווה התערבבה לי עם הרמת הגבה של "די, כבר 30 שנה?". ואז באה ההכרה שבניגוד לסרטים מעצבי-תודעה אחרים, "אני והחבר'ה" הוא לא באמת נוסטלגיה מחויכת. הוא יותר כמו אנחה וניד ראש על המעט, מעט מדי, שנותר מהסרט הנפלא הזה.
הלוך הלכה החבריא
רק שבע שנים עברו מאז "אני והחבר'ה" ועד הטרגדיה שתמרר לנצח את הזיכרונות המתוקים ממנו - מותו של ריבר פניקס ממנת יתר בגיל 23. התפקיד של כריס צ'יימברס לא היה הראשון שגילם פניקס, אבל הוא היה המכונן. זה שהפך אותו לאיט-בוי של אמצע שנות ה-80. ובניגוד לילדים-כוכבים אחרים, הוא לא רק צלח יפה את המעבר לבגרות אלא היה בדרך לתפקיד מכונן נוסף – ב"ראיון עם הערפד" – כשהתמוטט במועדון ה"וייפר רום" של ג'וני דפ בנובמבר 1993. עכשיו, הנה חיבור שכנראה קיים רק אצלי בראש: באותה שנה שיחק דפ עצמו ב"מה עובר על גילברט" עם לאונרדו דיקפריו. בגלל צירוף המקרים הזה, ולא רק בגללו, כל תפקיד של דיקפריו גורם לי לחשוב כמה הייתי מעדיף לראות את ריבר פניקס במקום את הדושבג האובר-רייטד הזה.
בזכות ההופעה שלו ב"הגוניס", קורי פלדמן כבר היה שם מוכר למדי כשרוב ריינר בחר בו לתפקיד טדי דושאמפ ב"אני והחבר'ה". כעבור שנה ילהק אותו ג'ואל שומאכר ל"נשיכות קטנות" לצד קורי אחר, היים, ו"שני הקורים" יהפכו לילדים-כוכבים הכי גדולים בעולם נכון לסוף שנות ה-80. בשנת 2010, בגיל 38, קורי היים מת מדלקת ריאות – כך לפחות גורסת הגרסה הרשמית. קורי פלדמן, שכבר נתן בעבר פומבי לעומק ההתמכרות שלו לסמים כנער-כוכב, חשף השנה שגם הוא וגם שותפו לשם ולמסך היו קורבנות של פדופילים מהטופ של שרשרת המזון ההוליוודית.
וויל וויטון, שמתוקף תפקידו כמהדורה הצעירה של המספר היה הגיבור הרשמי של "אני והחבר'ה", הוא היום בקושי-שחקן שנצפה בעיקר בתפקיד עצמו ב"המפץ הגדול". להוציא הקדנציה שלו ב"מסע בין כוכבים: הדור הבא", התפקיד של גורדי לצ'אנס הוא הרגע המשמעותי היחיד בקריירה של וויטון. ג'רי אוקונל הוא לכאורה הסיפור הכי שמח בין ארבעת הגיבורים – הוא חילץ את עצמו מתפקיד הילד השמן, ורן, לעמדת החתיך ב"גולשים בזמן" וב"דירתו של ג'ו" וכיו"ב – אבל הקריירה שלו דועכת מאז סוף שנות ה-90 והיום הוא שחקן טלוויזיה זניח למדי ותשובה לשאלת הטריוויה "מיהו כוכב הילדים לשעבר שהתחתן עם רבקה רומיין".
אפשר לטעון שדווקא קיפר סאתרלנד מינף את התפקיד של אייס המניאק לכדי קריירה מפוארת, אבל זה בהנחה ש"24" מוצאת פאר בעיניכם; אני תמיד חשבתי שלגבר עם הדי.אן.איי של דונלד סאתרלנד יש יותר פוטנציאל ממה שהוא הצליח להגשים על המסך הקטן מדי. על כל פנים, אני בטוח שלא נריב על התפתחות הקריירה של הבמאי רוב ריינר: האיש נתן את הרצף המטורף של "ספיינל טאפ", "רומן על בטוח", "אני והחבר'ה", "הנסיכה הקסומה", "כשהארי פגש את סאלי", "מיזרי", ו"בחורים טובים" – ומאז אמצע שנות ה-90, למעט ההברקה של "הנשיא מאוהב", נאדה קולוסאלית. הבמאי שלא ידע לטעות הפך לבמאי שלא מסוגל לפגוע במים כשהוא נופל מסירה.
כמובן שלא כל העושים במלאכת "אני והחבר'ה" דעכו או חלילה כבו. העורך רוברט לייטון הוא עדיין מבכירי הפוסט פרודקשן ההוליוודי, המלהקות ג'נט הירשנזון וג'יין ג'נקינס הן מהשמות הבודדים במשלח היד שלהן שממש מוכרים לציבור הרחב, המספר-שחקן אורח ריצ'רד דרייפוס עוד עשה כמה דברים יפים לפני שעבר להילוך פרישה, וסטיבן קינג הוא סטיבן קינג. אלא שהאנחה על מה שנותר מ"אני והחבר'ה" גדולה מסך האנשים שתרמו לו: זאת קינה לסוג של סרט שנכחד לחלוטין.
אני והלוזרים
"אני והחבר'ה" לא היה אינדי קטן עם אספירציות לעשות משהו בפסטיבל סאנדנס. הוא היה הפקה הוליוודית במלוא מובן המילה, סרט בהפצה בינלאומית רחבה של אולפני קולומביה, וכשחושבים ברצינות על החומרים שמהם עשויות 90 הדקות האלה מתברר כמה נתרחקנו מהימים שמישהו באיזשהו אולפן גדול שם כסף על דברים כאלה. תחשבו רק על ההרכב של חבורת הילדים: אחד איבד את אחיו הבכור וחש שאביו היה מעדיף לאבד דווקא אותו (זוכרים את חלום ה"זה היה צריך להיות אתה" של גורדי?), אחד הוא ילד מוכה של אב שיכור (כריס) והשלישי הוא בנו של הלום קרב ששרף לו את האוזן בהתקף זעם (טדי). הרביעי, היחיד שאנחנו לא יודעים על שום דבר נורא שאירע במשפחתו, הוא הילד השמן על כל הקשיים החברתיים המשתמעים מכך. ארבעה לא יוצלחים, מפסידנים מלידה, שלא עוברים שום מהפך לאורך הדרך והמסילה. כן, גורדי מגלה בתוכו איזה אומץ והקשר המרובע רק מתהדק, אבל החוויה המכוננת האמיתית של "אני והחבר'ה" היא מפגש בלתי אמצעי עם המוות. עם גופה של ילד מת.
מבין ארבעת הלוזרים האלה, כריס צ'יימברס הוא זה שקינג/ריינר מסמנים כבעל הסיכוי הטוב ביותר להיחלץ מהגורל של חיים קטנים בעיירה קטנה. אבל להזכירכם, ההתרחשות הראשונה בסרט – הסיבה לגל הזיכרונות שמציף את גורדי המבוגר – היא הירצחו של כריס. נשים בצד את התחושה המעיקה של נבואה באשר לגורלו של ריבר פניקס ונתמקד בעיקר: אנחנו יודעים מראש שהדמות הסוחפת ביותר נידונה למוות.
ב"אני והחבר'ה" לא זוכים בבת הכי יפה בכיתה ולא מגלים אוצר של פיראט שתום עין; הלקחים הם עומק השריטה שבאהבה של טדי דושאמפ לאבא הפסיכי שלו ועומק הקרע בין גורדי לאבא הדפוק שלו. זה סרט התבגרות במובן הכואב, החשוף, סרט ילדים בלי שום זיגוג סוכר. יצירות כאלה עדיין מגיעות מעת לעת מאמריקה – אני ממליץ על "מלכי הקיץ" אם מזדמן לכם – אבל מהאינדי ולא מהצנטרום של הפיילה. סרטי הילדים ההוליוודיים של ימינו הם תמונת ראי להורות ההליקופטר המפורסמת, כולם צמר גפן מתוק לאפסן בו לשעתיים את אתרוגי צאצאינו. ומילא יצירות ריאליסטיות, שממילא כבר כמעט שלא נעשות בהוליווד לצופים בכלל ולצעירים בפרט: האם סרט על ילד שמוצא חבר הדמות חייזר היה מסתיים בפרידה קורעת-לב-אדום בשנת 2016? לא. חד משמעית לא.
שורת הסיום בקולו של ריצ'רד דרייפוס צמררה אותי בזמן אמת. הייתי בן 12 כשהסרט יצא, והיה משהו נבואי לאיים במילים "מעולם לא מצאתי עוד חברים כמו אלה שהיו לי בגיל 12. ישו, האם זה קורה למישהו?". היום אני תופס שלא מצאתי עוד סרטים כמו שהיו לי בגיל 12, וחושש שזה כבר לא יקרה לאף אחד.