מרטין סקורסזה הוא אלוף העולם בשוטים ארוכים ומפותלים כאלה, שבהם המצלמה מטיילת לאורך מסדרונות, לרוב בליווי שיר של הסטונס או סינטרה; אבל כשראיתי אותו בחודש שעבר, צועד בנחישות במורד מסדרון של מלון אוליגרכים בלונדון, רגע לפני שנכנסתי לאחד החדרים כדי לראיין, למשך 4 דקות ברוטו, את שני כוכבי הסרט החדש שלו, רוברט דה-נירו ואל פצ'ינו, זה היה נראה יותר כמו סצנה מהבית הלבן: שמונה אנשי צוות סביב במאי קטן ואסתמטי, 1.63 מ', בן 77, הולכים בקצב המהיר שלו, מאפרת מעבירה טאץ'-אפ על הגבות, אסיסטנט דוחף לו סנדוויץ' לפה.

בדיוק באותו יום סקורסזה הצליח נורא לעצבן את כל הגיקים, כשאמר שסרטי מארוול זה לא ממש קולנוע; אבל אני בתור גיק של קולנוע, לגמרי בצד שלו, גם אם זה הצד של הזקנים המנותקים, כי זה פאקינג סקורסזה, אני אוהב אותו בדם, כמו ילד שרואה את מסי בבלומפילד. הוא חולף על פניי במהירות, אותו אגב לא אזכה לראיין, לו"ז צפוף; אבל אני יוצר קשר עין, והוא נותן חיוך.

ואז אחת מ-38 בריטיות לחוצות עם מדונה באוזן, מרימה אותי ממקום מושבי במסדרון, שם הצטופפתי בין עיתונאי איסלנדי צעיר שלא נושם מרוב התרגשות, לכתבת מלטביה שבאה עם מארז דיוידי של "הסנדק" כדי לקבל חתימה; ומובילה אותי במהירות לתוך סוויטה מאוד מפנקת, שבה אף אחד לא מתארח: רק שתי מצלמות, תאורה, מיקרופונים, יח"צנים הוליוודיים שמתחבאים בצללים, ובאמצע - שני קשישים, אחד ממש זעוף, השני לא לגמרי איתנו, שניהם היו מעדיפים לעשות משהו אחר, אבל היי, למיסטר דה נירו ומיסטר פצ'ינו יש את "האירי" למכור.

נשלחתי למשימה מטעם גיא פינס, כמובן שהמטרה העיקרית שלי הייתה להוציא מפצ'ינו (79) איזושהי התייחסות לזוגיות עם מיטל דוהן (43). את זה אנשי הצוות בלונדון ניסוי, כצפוי, לבלום - "נו פרסונל קווסצ'נז!" הכריזו בתקיפות. כבר הייתי בסרט הזה: הם מסוגלים להפסיק ראיון באמצע ולמחוק לך את ההקלטה, ואז כל הנסיעה הייתה סתם, ועוד מכניסים אותך לרשימה שחורה. אז הסתפקתי בלספר שאני מישראל, ולראות את דה נירו (76) נותן חיוך שובבי קטן לכיוון חברו (החיוך היחיד שהוא נתן לי אגב), כשזה הסביר שהוא מאוד אוהב את הישראלים (אולי התכוון ישראליות? באנגלית אין זכר-נקבה). מלבד הקטע הזה, ועוד רגע קצת מביך אבל בלתי נמנע שבו ביקשתי מהם לנסות לתת את שורות המחץ המפורסמות שלהם בעברית ("אתה מדבר אליי?"), לאורך רוב השיחה הקצרצרה הרגשתי כמו בן סטילר ב"פגוש את ההורים": כאילו עוד שנייה דה נירו תופס אותי בידיים ואומר לי להתרחק מהבת שלו. פצ'ינו מצדו היה רך ולבבי, אולי זה מציונות, אולי דמנציה קלה, אין יותר מדי הבדל בין השניים בינינו.

 

הסיטואציה הרי הזויה לגמרי: הם יושבים יום שלם בחדר, בעוד אנחנו, ה"עיתונאים", מובלים לתוכו בסרט נע, שואלים כולנו פחות או יותר את אותן שאלות, אולי דופקים סלפי אם אנחנו ממש חוצפנים, ויוצאים אחרי 4 דקות. קוראים לזה ג'נקט - אירוע לקידום סרט חדש, מסורת הוליוודית עתיקת יומין, יש על זה סצנה קלאסית עם ג'וליה רוברטס ב"נוטינג היל", ואני עושה כאלה כבר יותר מ-15 שנה. יצא לי לפגוש, למשך ארבע דקות, אנשים כמו ברדלי קופר וקמרון דיאז, ג'וני דפ, קיאנו ריבס, סנדרה בולוק פעמיים, טרנטינו... אף אחד מהם, אני בטוח, לא זוכר אותי. החברים החדשים שלי, אל ובובי אני קורא להם, שכחו מקיומי עוד לפני שהלטבית נכנסה במקומי לחדר עם הדיסקים שלה. הם אגב, שניים אשר ידועים לשמצה כמרואיינים קשים ושמעדיפים בגדול להימנע מפרומושן. הם כאן, לדעתי, רק כטובה אישית לבמאי שלהם, מארטי הקטן.

סקרוסזי עובד על "האירי" כבר 15 שנה, כאשר האתגר המרכזי היה מאיפה לעזאזל מביאים 160 מיליון דולר, בעולם שבו אנשים הולכים לקולנוע רק בשביל לראות גיבורים בטייטס? מה לעשות שזה התקציב לו היה זקוק, כביכול, כדי לספר סיפור רחב יריעה שכזה, שנפרש על פני שבעה (!!) עשורים, וכולל שימוש חלוצי בטכנולוגיית "הצערה" בעזרתה הקשישים שיושבים מולי נראים על המסך בני 30, 40 או 50 (ספוילר: זה לא באמת משכנע). היחידים שהסכימו לחתום על הצ'ק היו נטפליקס, שמוכנים כנראה לשלם כל סכום בעולם אם זה יביא להם קצת פרסטיג' ופסלונים מוזהבים. 

 

"האירי" אם שאלתם (עכשיו בנטפליקס ובקולנוע "לב"), הוא סרט גנגסטרים, שמבוסס על זיכרונותיו האמיתיים, לטענתו, של פרנק "האירי" שירן (דה-נירו בסרט), מתנקש בשירות המאפיה האיטלקית-אמריקנית באזור פילדלפיה; וחיבורו ארוך-השנים על מנהיג האיגודים האגדי והמפוקפק ג'ימי הופה (פצ'ינו), שאת סופו הטראגי אתם יכולים למצוא בוויקיפדיה. יש לציין, אולי זה לא ברור, שמדובר באחלה סרט, שלגמרי "מחזיק" את אורכו: לא ניקרתי לרגע, מה שכמעט אף פעם לא קורה, לא יצאתי לשירותים, הייתי די מרותק. וזה בעיקר הודות למשחק המעולה של שני החברים שלי, ושל חבר שלישי, ג'ו פשי האדיר, שלא ראינו אותו על המסך שנים וחבל. פשי גונב את ההצגה בתפקיד ראש משפחת פשע, ואם מישהו יביא לנטפליקס את האוסקר הנכסף, זה יהיה הוא, בקטגוריית שחקן המשנה.

בחזרה למלון האוליגרכים: בעודי מובל החוצה, מנסה לשחזר בראש מה בעצם קרה פה בדקות האחרונות, ולנסח את הפוסט המדויק שגם יצחק קצת על כל תעשיית האשליות הזאת אבל גם ישוויץ קצת שהיי, פגשתי את דה-נירו ופצ'ינו; פתאום פונה אליי מישהי בעברית. אישה באמת מקסימה, המאפרת האישית של אל, שבאה איתו מניו יורק, יש לה עוד לקוחות קבועים מפורסמים, סמואל אל ג'קסון למשל. והשיחה איתה הייתה המשמעותית ביותר שניהלתי באותו יום - שמעתי על העסק שלה ועל המשפחה בארץ ועל איך התגלגלה לאמריקה ולתפקיד המיוחד הזה. ואז היא סיפרה לי, ובלי שמות כן? אבל מסתבר שגם לפשי השובב הייתה מתישהו גירלפרנד ישראלית, ושבמהלך קמפיין הקידום של "האירי" חבורת הקשישים הגיעה לקונצנזוס: וואלה, אין כמו הישראליות. אז מי יודע, אולי באמת לא דמיינתי, אולי פצ'ינו כשחזר הביתה למיטל אמר לה משהו כמו, ממי, אל תשאלי, היה בחור מעניין בג'נקט, מהמדינה שלך, הצחיק אותנו, לא זוכר איך קראו לו.