בחודשים האחרונים קיבלנו הצצה לאחד המתכונים הקלאסיים והאהובים בהוליווד - איך קוברים מועמד מוביל לאוסקר בחמישה צעדים פשוטים. "הספר הירוק" ביסס את עצמו בתחילת עונת הפרסים כמועמד המוביל לזכות בפסלון המוזהב. סרט "מבוסס על סיפור אמיתי" על מערכת יחסים בין מוזיקאי אפרו אמריקאי לבין הנהג הלבן שמלווה אותו לסיור בדרום האמריקאי בתקופת המאבק לזכויות האזרח, יושב בול במשבצת מבטיחה לזכייה בפרס: יצירה מחממת לב על קשר אנושי שמצליח לגבור על הגזענות, סיפור מנחם על הקרע הגזעי שליווה את ארה"ב עוד מימיה הראשונים. הקיטשיות החנפנית של הסרט אמנם גרמה למבקרים להרים גבה, אבל דרכו של הסרט לאוסקר נראתה סלולה. כל זה השתנה שהסרט זכה בפרס גלובוס הזהב, ושערי הגיהנום נפתחו באחת.

בעקבות רצף לא מעודד של פליטות פה, שערוריות זוטות מהעבר, וציוצים ישנים שנדלו ממרתפי הטוויטר, "הספר הירוק" איבד את מעמדו המוביל, ועלול לצאת מהטקס (שייערך בלילה בין ה-24 ל-25 בפברואר) בידיים ריקות. המתקפה הגיעה מחמש חזיתות - זה התחיל עם הביקורת הבסיסית על כך שיוצרי הסרט לבנים, בדוגמה נוספת לסיפור אפרו אמריקאי שמוצג מנקודת המבט הלבנה. בשלב הבא הגיעו מתקפות מצד משפחתו של גיבור הסרט המנוח המוזיקאי ד"ר דון שירלי, שטענו שהסרט כולו מבוסס על שקרים והטעיות. אחרי המתקפות העקרוניות הגיע שלב חשיפת השלדים, סיפור מעברו של הבמאי פיטר פארלי, שבזמנו חשף את איבר מינו בפני קמרון דיאז (בעבודה על "משתגעים על מרי"), ובפני מנכ"ל אולפני פוקס באותו הזמן, טום רותמן. כוכב הסרט ויגו מורטנסן נכשל בלשונו ואמר את הכינוי הגזעני "ניגר", ולבסוף נחשף ציוץ עבר של התסריטאי ניק ואללונגה בו טען שמוסלמים בניו ג'רזי חגגו את נפילת התאומים ב-11 בספטמבר.

הצטברות העבירות כמעט קברה את הסרט סופית, אבל לנוכח מה שנראה כמו מתקפה מכוונת ומתואמת, התרומם גל נגדי של תמיכה בסרט המושמץ פתאום. הכותרות המתחסדות התחלפו בלחישות מצד מקורות הוליוודיים אנונימיים: כל החשיפות הן חלק מקמפיין השחרה מתוכנן לסרט, כשכל האמצעים כשרים להפלתו. בעבר הלא רחוק, המפיק המוקצה הארווי ויינשטיין היה ידוע בקמפייני ההשחרה המתוזמרים שהפיל על הסרטים שהתחרו עם סרטיו על פרסים, אבל המנהג היה נפוץ בהוליווד לפניו וממשיך להתקיים גם אחריו. קמפיין השחרה - Smear Campaign בלעז - הוא כינוי לצד האפל של מסעות יחסי הציבור של האוסקר. לצד הקרנות חגיגיות, קוקטיילים ומתנות לחברי האקדמיה, קידומי הסרטים המובילים לאוסקר מלווים גם בניסיון להשמיץ את הסרטים המתחרים בניסיון להוריד את קרנם בעיני המצביעים.

לא מדובר באגדה אורבנית, אלא בחלק ידוע מהמנגנון ההוליוודי המסורתי. הפרסים לא מתבססים רק על איכות הסרטים אלא על הנרטיב שהתהווה סביבם, ולצד הניסיון לייצר נרטיב חיובי לסרט שלך, קל ויעיל יותר לפגוע בנרטיב של הסרטים המתחרים. התחושה הכללית העמומה שאנחנו עדים ל-Smear Campaign ממוקד נגד "הספר הירוק", קיבלה אישוש בראיון של המגזין "דיילי ביסט" עם חבר אקדמיה אנונימי שאישר בביטחון את החשדות: "לפחות באזור ניו יורק, נראה שיש מודעות מוחלטת שזה היה קמפיין השחרה מובהק, ושעשו זאת במכוון לפני שההצבעות יצאו, כדי להעיף את הסרט מהמגרש. זה היה סר טעם".

>> בואו לשמוע עוד טינופים וסודות מאחורי הקלעים של האוסקר ב-Trashing The Oscar's Night, בספריה לקולנוע של סינמטק תל אביב. כל הפרטים בדף האירוע בפייסבוק

אל העדות האנונימית הצטרפו גל של חובבי קונספירציה בפורומים ובבלוגים, חלקם, כמו הבלוג "World of Reel" הגדילו והפנו אצבע מאשימה להפקת הסרט המתחרה "כוכב נולד", המרוויח העיקרי משקיעתם של "הספר הירוק" ו"רפסודיה בוהמית" (שנתקל בקשיים בעקבות חשיפת האשמות על תקיפות מיניות מצד הבמאי בריאן סינגר). מיותר לציין שאין כמובן עדויות למעורבות של מפיצי "כוכב נולד" במפולת השערוריות שנחתה על "הספר הירוק". בכל מקרה, יהיה מי שיהיה שעומד מאחורי הקמפיין, ייתכן ומסע ההשחרה דווקא יביא לתוצאות הפוכות מהמתוכנן, כפי שציין אותו חבר אקדמיה אנונימי: "בסוף זה פעל נגד אלה שרצו ש'הספר הירוק' ייכשל, זה הביא לסרט תשומת לב שאחרת הוא לא היה מקבל... אני משבח את 'הספר הירוק' על כך שהתעלה מעל למסע ההשחרה נגדו... אנשים (הפקת הסרט. א"ר) שמרו על שקט. הם היו טובים בלא לעשות גלים ולשמור את הכל סביב הסרט ולא השערורייה".

בלי להיכנס לפרטי קמפיין ההשחרה המקביל ל"רפסודיה בוהמית", שקשור יותר למגמות החיוביות של metoo# ופחות לתככים האפלים המסורתיים של הוליווד, אפשר להבין למה גל ההאשמות נגד "הספר הירוק" נתקל בהתנגדות. בבדיקה מדוקדקת של ההאשמות, כל חמשת היסודות עליהם התבסס מסע ההשחרה קלושים למדי.

בואו נעבור עליהם אחד-אחד: הטענה העקרונית לפיה אנשים לבנים לא אמורים לספר "סיפורים שחורים", בעייתית תמיד, אבל פה היא מופרכת במיוחד, כי מוקד הסרט אינו האמן האפרו אמריקאי, אלא טוני ליפ, האדם הלבן, השמרן והגזען שהתלווה אליו. הסרט מבוסס על זיכרונותיו של ליפ, ובנו הוא מי שחתום על התסריט (מי שבהמשך הסתבך עם ציוץ העבר). כלומר, זה לא סיפור אפרו אמריקאי, זה סיפור על גזענות לבנה ותהליך ההתפכחות והריפוי ממנה, ואת הסיפור הזה לבנים בהחלט יכולים לספר, גם אם אנחנו נמצאים בשיאו הקטנוני של שיח הזהויות.

הטענות מצד משפחתו של ד"ר שירלי נבלמו גם הן בנחרצות על ידי היוצרים. צאצאיו התלוננו שהנתק מהמשפחה הוגזם ורובו המצאה של יוצרי הסרט, אבל מה לעשות שד"ר שירלי באמת היה מנותק ממשפחתו, ויש לכך תיעוד רב ומבוסס. בני המשפחה לא באמת יכולים לתבוע את עלבונם, כי אין להם זכויות על סיפורו של ד"ר שירלי, ואם אנחנו כבר כאן, אין להם זכות על שבריר מעיזבונו, כי הוא הוריש הכל כולל הכל לחבריו. אז מי צודק, היוצרים שעשו תחקיר מעמיק, כולל ראיונות ארוכים עם ד"ר שירלי עצמו, או הצאצאים שאפילו לא נכנסו לצוואתו, ועדיין טוענים שהנתק לא היה ולא נברא? אפשר במידה רבה של ביטחון להעריך שאכן היה נתק, ושטענות הצאצאים המנושלים אינן אמינות במיוחד.

ונכון, פיטר פארלי מנופף באיבר מינו זה לא מנהג שאנחנו ששים להגן עליו. פארלי התנצל על מעשיו, אמר שהוא בוש ונכלם, ולפי כל המעורבים מדובר בבדיחה גסה שיצאה משליטה ולא בפגיעה מינית מכוונת. פארלי הוא חצי מצמד האחים פארלי, הידועים בהומור הגס שלהם, והתעלול הכמעט פלילי היה חלק מההווי של החבורה באותן שנים, הווי שגם גרם לדיאז להשתתף בלהיט "משתגעים על מרי". בדיווחים משנות התשעים, היחס למעשים היה כאל בדיחה שובבה ולא כמעשה אלים. שוב, בלי להצדיק את המעשה (גם פארלי לא מצדיק) צריך להבין שמדובר, בהקשר הזה, בתינוק מגודל ולא בטורף מיני. מנכ"ל אולפני פוקס טום רותמן, שגם פניו פארלי חשף את איברו באותה צורה, אמר בבדיחות הדעת שהוא עדיין מתאושש מהמחזה המזעזע. פארלי היה צריך לשנות את דרכיו, והוא עשה זאת, הכה על חטא ולא חזר על המעשים. עם זאת, ברור שהוא לא הארווי ויינשטיין 2, והניסיון להציגו ככזה התפוצץ בפני המשחירים.

ואללונגה, המלחין כריסטופר באווארס, עלי, פארלי ומור (צילום: 	Lars Niki - Stringer / Getty Images Entertainment)
ואללונגה (משמאל), המלחין כריסטופר באווארס, עלי, פארלי (שני מימין) ומורטנסן בהקרנה לחברי אקדמיה | צילום: Lars Niki - Stringer / Getty Images Entertainment

יוצרי סרט שמתנגד לגזענות - גזענים בעצמם?

נמשיך. אי שם בשנת 2011, התסריטאי ניק ואללונגה (כאמור, בנו של גיבור הסרט) צייץ מחדש טענה שקרית שהעלה דונאלד טראמפ, לפיה אלפי מוסלמים בניו ג'רזי הריעו כשמגדלי התאומים התמוטטו. ואללונגה צייץ מחדש את טראמפ ואישר: "100% נכון. מוסלמים בג'רזי מריעים כשהמגדלים נפלו. ראיתי את זה, כמו שאתם ראיתם, אולי במהדורות החדשות המקומיות". כנראה שהיו פה ושם מוסלמים שעודדו את הפיגוע הרצחני, אבל לא היה שום אישוש או תיעוד לאלפי המוסלמים עליהם טראמפ צייץ.

אמירתו של ואללונגה בעייתית, ותרמה להסתה נגד קבוצת אוכלוסייה נרדפת, אבל אין בה גזענות בוטה וישירה. זה אולי מעיד על תפיסת עולם חשוכה מעט. אבל שוב, העובדה שלפני כמעט עשרים שנה הוא החזיק בדעות ימניות ונכנע לרגע להסתה בעקבות הפיגוע המחריד, לא הופך אותו לאדם מוקצה. ואללונגה כמובן התנצל על דבריו, והדגיש את הערכתו לכוכב הסרט המוסלמי מהרשלה עלי: "אני רוצה להתנצל... אני מצטער במיוחד מעומק ליבי בפני מהרשלה עלי המבריק וטוב הלב, ולכל חברי האמונה המוסלמית על הפגיעה שפגעתי. אני גם מבקש סליחה מאבי המנוח, שהשתנה כל כך מהחברות עם ד"ר שירלי, ואני מבטיח שהלקחים שלו לא אבדו לי".

תגידו שזה אירוני שיוצרי סרט המתנגד לגזענות חטאו בעבר בגזענות בעצמם? נענה שזהו בדיוק הסיפור של הסרט. אנשים בעמדה פריבילגית יכולים ללמוד מטעויות, להשתנות, להתפתח, ואנחנו כחברה צריכים לאפשר להם לבצע את התהליך הזה. זה המסר בבסיסו של "הספר הירוק", כיצד הקשר האנושי יכול להתגבר על תפיסות חשוכות. העובדה שהתסריטאי והבמאי עברו תהליכי התפתחות דומים, לא פוסל אותם מיצירת הסרט, אולי אפילו להיפך. ובכל מקרה, יהיה נושא הסרט אשר יהיה, הניסיון להשחיר יצירה בגלל ציטוטים לא כל כך מזעזעים בני שני עשורים, מעלה את התחושה שהחושך נמצא דווקא בצד שמפשפש בלי הפסקה בארונות עתיקים, מרכיב שלדים משברי חרס מאובקים. אם היו מוצאים משהו רציני, הפשפוש היה כמובן מוצדק, אין הכוונה להתנגד לאוורור עוולות עבר. התבטאות אומללה אחת ועוד איזו בדיחה לא מוצלחת -  זה לא חשיפה של עוול, אלא התקטננות מתחסדת שעושה עוול לגל החשיפות החשוב שעבר על הוליווד בתקופה האחרונה (ואכן, הגילויים התקבלו לרוב בפיהוק).

ואולי החץ המופרך ביותר שנשלח לכיוון "הספר הירוק" קשור למשחק מרגיז במיוחד שהאמריקאים אוהבים לשחק - מצא את המילה האסורה. ויגו מורטנסן אמר "ניגר" במהלך דיון בפאנל על "הספר הירוק". איש לא טען שמורטנסן גזען, כי הוא ממש לא. הוא לא כינה אף אחד "ניגר", וגם לא השתמש במילה בבדיחות הדעת או בחוסר רגישות. במהלך דיון על גזענות באמריקה, השחקן ניסה להסביר שגם כיום ניתן לראות ביטויים קשים של גזענות, כמו בשנות המאבק לזכויות האזרח, הם פשוט סמויים ומורכבים יותר. משהו כמו, "אולי לא אומרים יותר 'ניגר', אבל זה לא אומר שהגזענות נעלמה". מורטנסן ניסה להעלות טענה רגישה וביקש להתעלות מעל הטריגרים הפשוטים לדיון מעמיק במהות הסמויה של אפליה והדרה גזעית. במקום להקשיב לדבריו, תפסו אותו במילה. האירוניה כל כך בוטה שזה מצחיק. הוא ניסה להראות שהגזענות היא מעבר למילה כזו או אחרת, ודווקא המילה היא זו שהביאה עליו את זעם ההמון, באותה שטחיות מחשבתית אותה הוא ניסה לבקר.

מורטנסן כמובן התנצל על כך שהעז להעלות את המילה על בדל שפתיו, וטוב שהתנצל. המשקיפים האובייקטיבים זיהו שמדובר במהומה רבה על לא דבר, כפי שהיה עם כל השערוריות הזוטות שצצו סביב הסרט. אבל זה כבר לא משנה, הנזק נעשה. הבעיה לא טמונה בכל אחד מהסיפורים, אלא באפקט המצטבר. זה היופי של קמפיין השחרה טוב, אתה לא צריך להוכיח הרבה, או לדלות סיפורים בעייתיים באמת. מספיק להטיח מכל הבא ביד, וגם אם כלום לא יתפוס, תחושת הלכלוך העמומה תישאר עם הסרט. רוב האנשים, כולל חברי אקדמיה, לא באמת צללו לעובי הקורה וביררו את הסיפורים, אבל כולם יודעים שיש עניינים עם "הספר הירוק". לא זוכרים בדיוק מה, אבל יש שם משהו חשוד.

לעולם לא נדע כנראה מי עמד מאחורי קמפיין ההשחרה, אבל לא היה צריך הרבה כדי לכסות יצירה תמימה בבוץ שלא ניתן להסיר. סרט אוהב אדם ומחמם לב הפך ליצירה חשודה שנוצרה על ידי טיפוסים מפוקפקים. אתה אשם עד שתוכח חפותך, ואם יש מספיק האשמות, תישאר אשם גם אחרי הוכחת החפות, כי למי יש כוח לחזור ולבדוק את הסיפור האמיתי. "הספר הירוק" לא יזכה בפרס הגדול, מורטנסן לא יזכה בפרס המשחק, פארלי אפילו לא קיבל מועמדות. וכך, ילדים, קוברים את המועמד המוביל לאוסקר בחמישה צעדים פשוטים.