כבר 65 שנה מופקים בישראל סרטי מלחמות ברמות שונות של תעמולה ופאתוס, אבל רק הדור של מלחמת לבנון הראשונה הפך את טראומת המלחמה הפרטית והמתסכלת לתמה קולנועית עיקשת. אפשר כבר להגדיר את זה כלא פחות מגל מחאה אמנותי, המקבילה הישראלית לטראומת וייטנאם האמריקאית. מאחורי כל אחד מסרטי המלחמה הבולטים שהופיעו כאן עומד סיפור מורכב ומרתק של שיחזור הזיכרון.

ואלס עם באשיר / ארי פולמן

לא קשה לנחש מאיפה "ואלס עם באשיר" נולד – הסרט עצמו הרי מספר את סיפור היווצרותו במוחו הקודח של הבמאי, ארי פולמן. בשנת 2004 היה עסוק פולמן בבימוי הסדרה הנהדרת "החומר שממנו עשויה אהבה", שחלקים נכבדים ממנה היו מונפשים; זו גם הייתה שנת הזינוק למרתון העבודה על "ואלס עם באשיר".

בארבע השנים הבאות עבד פולמן, בין השאר, על פרויקטים המוערכים: "בטיפול", "פרשת השבוע" ו-"שבתות וחגים", וכל הזמן הזה בישל את הסרט על אש קטנה. מדובר למעשה בשחזור קולנועי של מלאכת השחזור האישית של פולמן את שירותו הצבאי, אותו הדחיק כמעט לחלוטין. השאלה המרכזית שעמדה על הפרק היא: מה היה תפקידו בזוועת הטבח בסברה ושתילה? פולמן אמר כי קיווה שהסרט המטלטל יגרום לצופיו הצעירים לא לרצות להילחם. למרות זאת, הודה שעידן את התכנים הבסיסיים: "בעבודת ההכנה לסרט עלו בכל הראיונות סיפורים על חלומות בלהה, שהיו הרבה יותר פרועים ובוטים ממה שהראיתי" סיפר.

לבנון / שמוליק מעוז

גם "לבנון" של שמוליק מעוז נולד בעקבות השירות הצבאי של יוצרו בשריון, ומבוסס על הטראומה שחווה במלחמת לבנון הראשונה. מעוז חש כי למרות שחזר שלם בגופו מהמלחמה, לא כך קרה עם נפשו. אולם אחרי מלחמת לבנון הראשונה, השיטה המועדפת על יוצא הצבא בישראל, ובעיקר על החברה שהייתה צריכה לקבל אותו, הייתה הדחקה. "אם חזרת מהמלחמה עם שתי זרועות ושתי רגליים, לא יכולת להתלונן", סיפר מעוז, "זה היה כאילו היית ילדה קטנה או משהו. לא יכולת לדבר עם איש על כך, אפילו לא עם חברים".

"לבנון" מצולם כולו במרחב הקלסטרופובי של פנים הטנק, כאשר כל הצצה החוצה נעשית רק דרך הפריסקופ. מה שלא רבים יודעים הוא שאת ההחלטה הסגנונית הזו, שעליה עומדת מהות הסרט, קיבל מעוז עוד לפני שכתב אפילו שורה אחת. "ניסיתי לגרום לאנשים להרגיש מה זה מלחמה", הוא מסביר, "וזה משהו שאתה לא מבין מהשכל אלא מהבטן". כדי ללמד את שחקניו אודות תחושת הקלסטרופוביה של הטנק, הכניס אותם מעוז לקונטיינרים חשוכים והיכה עליהם מבחוץ. השחקנים דיווחו על חוויה מטרידה ביותר. ועבור מעוז? "המטרה של הסרט לא הייתה לטפל בטראומה האישית שלי", אמר בזמנו, "אבל אי אפשר להכחיש שזה כן משהו שהרווחתי ממנו".

בופור / יוסף סידר

הסצנות הראשונות ב"בופור" של יוסף סידר נכתבו בתא הכלא הצבאי, שבו שהה עקב סירוב להשתתף בפעולה צבאית. סידר, אז בן 34 ומילואימניק בצנחנים, בדיוק עמד להפוך לאבא והרגיש ש"פשוט לא יכולתי לשים על עצמי קסדה שוב. הלב שלי כבר לא היה שם. זה לא שהיה לי איזה מניע אידיאולוגי או מוסרי לסרב לשרת", הסביר, "פשוט כבר לא הרגשתי שאני חייל".

הרעיון הראשוני ליצירת "בופור" עלה אצל סידר עוד לפני הכליאה, בעקבות קריאת מאמרו של הסופר והתסריטאי, רון לשם (שגם היה שותף לכתיבת התסריט מאוחר יותר), "הר הקללה" במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות (2001). המאמר, שקדם לספרו של לשם,"אם יש גן עדן", עסק בחודשים האחרונים של מוצב הבופור לפני נסיגת צה"ל מלבנון. הקריאה, העיד סידר, ריסקה אותו: "זה לגמרי שינה לי את התפיסה", סיפר בזמנו בראיון לניו יורק טיימס. בגלל שלבנון נחשבה ועדיין נחשבת מדינת אויב, הוקמה לצורך הסרט רפליקה של הבופור בהר נמרוד. סידר סיפר שלמרות שתכנן שסרטו יסתיים בטון מלא תקווה – אחרון החיילים יורד מהמוצב ומביט קדימה לעבר חייו האזרחיים – כשיצא הסרט ב2007, ישראל כבר נכנסה שנית לעימות בלבנון, והסוף הסגור הפך, ובכן, פחות סגור. סידר, אגב, מעולם לא נקרא שוב למילואים.

שתי אצבעות מצידון / אלי כהן

הסיפור של "שתי אצבעות מצידון" הוא המוזר מכולם. למרבה האירוניה, הסרט, שנחשב ביקורתי בזמנו, הופק על ידי יחידת ההסרטה של דובר צה"ל. אלי כהן, שכתב וביים את הסרט משנת 86', ערך ממש בתחילת מלחמת לבנון הראשונה ראיון עם פלוגת צנחני מילואים באזור בחמדון. למרות שמדובר היה בראיון מטעם דובר צה"ל, המילואימניקים ביקרו קשות את את צורת הלחימה והתנהלות שרשרת הפיקוד. באופן פחות ממפתיע, דובר צה"ל החליט שלא לפרסם את החומר.

שלוש שנים מאוחר יותר הופק סרט על בסיס הראיון וחומרים נוספים, במטרה להקרין אותו במסגרת הצבא כשיעור על התמודדות עם אוכלוסיה אזרחית. הסיפור ההזוי לא נגמר כאן – בגלל הגישה הצה"לית, חלק גדול מהסרט צולם ממש בתוך לבנון, כשהניצבים ושחקני המשנה הם תושבי אל-ח'יאם ואת הצילומים מאבטחים חיילים. בתום היצירה הוחלט לשחרר את הסרט להקרנה לציבור הרחב, תקדים מוחלט באותה התקופה, שהביא את הסרט עד לפסטיבל קאן.