מצעדי השירים החשובים בעולם לא ראו מעולם תופעה כזו. בעשרת הימים שחלפו מאז שיצא לבתי הקולנוע, כבש הפסקול של "שומרי הגלקסיה" את המקום הראשון ברשימת ההשמעות של אייטיונס ואת המקום הראשון במצעד הבילבורד 200. כל זאת מבלי שהציג אפילו שיר אחד שנוצר ב-40 השנים האחרונות. אחרי שהקשבנו לו עשרות פעמים ברציפות, החלטנו לחזור לעוד כמה פלייליסטים שניגנו בלי סוף לאורך השנים.
ספרות זולה
אוי טרנטינו. אתה יודע כמה זמן לקח לנו לבחור פסקול אחד שייצג אותך נאמנה? מ"Stuck in The Middle With You" של "כלבי אשמורת", דרך "באנג באנג" של "קיל ביל" ועד לגרוב של "ג'אנגו" ו"ג'קי בראון". טרנטינו מצליח להפיח חיים בשירים לא פחות מאשר בדמויות, זו הסיבה שלמרות כל הדיונים אנחנו עדיין לא בטוחים אם "ספרות זולה" אכן עדיף על שאר הפסקולים לבית הבמאי, אבל למה לא בעצם? "Girl, You'll Be a Woman Soon", "Son of a Preacher Man", "Jungle Boogie" ועוד נותנים לסרט הזה את הקסם המיוחד שלו לא פחות מהדיאלוגים והדמויות.
טריינספוטינג
כמו הסרט שהוא מלווה גם הפסקול של "טריינספוטינג" הוא סוג של בלאגן מאורגן; מלא ייאוש, אבל גם מלא חיים, סקסי, אבל בצורה מטונפת. בשונה מפסי קול אחרים שמורכבים מאוסף של שירים מצוינים שלא מתאימים בשום צורה למה שקורה על המסך (היוש, "וואצ'מן"), השירים ב"טריינספוטינג" הם חלק נפרד מהעלילה. למעשה, השירים מופיעים בפסקול באותו סדר בו הם מופיעים בסרט, מה שרק מחזק את התחושה של צפייה בסרט דרך הפסקול. מהריצה שפותחת את הסרט עם "Lust for Life" ברקע, ועד הטריפ הנורא בעולם עם "Perfect Day", שנותן לשיר את הפרשנות המתוקה-מרירה שתמיד הייתה גלומה בו. זוהי סימביוזה מושלמת – השירים מעמיקים את הסרט, והסרט מוציא מהשירים את כל הטוב שבהם.
פריסילה מלכת המדבר
תוציאו את הנצנצים והפאייטים, הדראגיות מגיעות לשכונה והן מתכננות לשיר לכם אבבא עד שתיפלו מהפלטפורמות הענקיות, מרוחים בליפסטיק. כמו שישנן נשים שנולדות בגוף של גבר, פריסליה הוא מחזמר שכלוא בגוף של סרט, ואכן הוא גם נהפך לכזה בהמשך. זהו סרט על מוזיקה, אהבה וחברות (שגם היא נבנית בעיקר על מוזיקה ואהבה). זה לא סוד שמוזיקה מצילה אותנו כשאנחנו עצובים או סתם מרגישים לא שייכים. המוזיקה ב"פריסילה" היא מוזיקה בה אוחזים האנשים בשוליים. לא מתביישים, לא מצטערים, אלא שרים ונהנים למרות כל הקשיים.
ריקוד מושחת
למרות ששני השירים הכי מוכרים בסרט נוטפים קיטשתיות אייטיזית, הפסקול המלא לוקח לכיוון אחר לגמרי. לצד הרוח של סווייזי, העיניים הרעבות של אריק קרמן והתקופה הכי טובה בחיים שלנו, אפשר למצוא רומנטיקת שנות ה-60 מושלמת כמו "Will You Love Me Tomorrow" של השירלס ו"Do You Love Me" של הקונטורס. השילוב בין התקופות הופך את הפסקול לכזה ששומר על הסרט במבחן הזמן. צחקנו, בכינו ובעיקר רקדנו.
יפה בוורוד
"יפה בוורוד", "מועדון ארוחת הבוקר" ו"16 נרות" הם מסוג הסרטים שתמיד יחזירו אתכם אחורה לימים יפים יותר. מביניהם "יפה בוורוד" מנצח (בקרב צמוד עם "מועדון ארוחת הבוקר"), אולי כי הסרט הוא בעצם המשך ישיר של השיר שיצא כ-5 שנים לפניו. ב"יפה בוורוד" אנחנו מקבלים פצצת פופ-רוק אייטיזית כביכול כבר מובנית מאליה, אבל בפועל מצליחה להשאר מרעננת וכיפית. אינקסס, ניק קרשאו, דה סמית'ס, סוזן ווגה, ניו אורדר ועוד כמה חברים. נדיר למצוא פסקולים שמאחדים שירים שנכתבו בזמן יציאת הסרט ומתארים את התקופה בצורה כה טובה גם 30 שנה אחרי.
אני והחבר'ה
לכל עשור יש את הלבוש שלו, הסלנג שלו והנורמות שלו, אבל מוזיקה נחרטת הכי טוב בלב. וכמו שמוזיקה נחרטת עמוק עמוק בלב, כמעט לא קיים אדם שצפה ב"אני והחבר'ה" ולא יצא ממנו עם חותם משמעותי (ואם הוא קיים הוא מוזמן אלינו לשיחת נזיפה). הפסקול של "אני והחבר'ה" משקף את אותה תמימות נערית שיוצאת אל העולם הגדול.
משפחת טננבאום
יש רגעים מוזיקלים מושלמים שאי אפשר לשכוח. למשל, כשמרגו טננבאום יורדת מהאוטובוס לכיוון ריצ'י. ברקע מתנגן הביצוע של ניקו ל"These Days" של ג'קסון בראון, וזה מול זה ניצבים שני אנשים מאוהבים שלא מאמינים בסיכוי לאהבה. שוטים מופלאים, מעט משפטים מבולבלים, הרבה שתיקה ושיר יפה ברקע. ווס אנדרסון הוא גאון ויזואלי, אבל כל סרט שלו מכיל לפחות סצנת מפתח אחת שכולה בנויה על המוזיקה שהוא בחר. הפסקולים שלו כל כך מזוהים איתו שבבאזפיד כבר טרחו להסתלבט עליו עם "רשימת השירים שהיו יכולים להכנס לפסקול דמיוני של ווס אנדרסון" (רשימה מוצלחת בפני עצמה, אגב).
החברים של אלכס (The Big Chill)
"החברים של אלכס" הוא אולי הסרט הכי פחות מוכר ברשימה לקהל הישראלי, אבל גם אם לא ראיתם אותו (וחבל, מהר להשלים!), אי אפשר שלא להנות מהפסקול שמלווה אותו. בעוד הסרט נסוב סביב חבורת חברים שהתפקחו מהסקס, הסמים והרוקנ'רול של שנות ה-60, השירים בו מקדשים את אותה תקופה (ואת תחילת שנות ה-70, אבל למה להתקטנן). כמו כל אלבום, לפסקולים יש נטייה להכיל לא מעט שירים מיותרים, פילרים מעצבנים שנחסכו מאיתנו מאז שיש לנו אייפוד. "החברים של אלכס" לא מכיל אפילו אחד כזה, כל שיר שם הוא יצירת מופת, כל שיר יפייפה. אלבום שזה עוול לא להקשיב לו ברצף.
הבוגר
פסקול "הבוגר" שונה מכל הפסקולים האחרים ברשימה משום שהוא כולו מכיל אך ורק ושירים שנכתבו ובוצעו על ידי "סיימון וגרפונקל" ובכל זאת, אי אפשר לדבר על פסקולים מבלי להזכיר אותו. בראש ובראשונה, ולמרות שמדובר בפסקול מצוין, "הבוגר" ייזכר בזכות "גברת רובינסון" ולא יהיה מוגזם להכתיר אותו כאחד מהשירים הבודדים שהצלחתו האפילה על הצלחת הסרט ובאיזשהו מובן גם תרמה לו. ב"הבוגר" ידעו לנצל את הזהב שיש להם ביד. "The Sound of Silence", למשל, הושמע 3 פעמים במהלכו. גרסאות שונות של "גברת רובינסון" הושמעו פעמיים. בכל זאת, הם יודעים מה טוב באמת.
כמה טוב להיות פרח קיר
כדרכם של הדחויים גם צ'ארלי, גיבור הספר שהפך לסרט, מוצא מפלט במוזיקה, כי איזו עוד ברירה יש לתיכוניסט חנון שמאוהב נואשות בבחורה בלתי מושגת? פסקול "כמה טוב להיות פרח קיר" מתאר בדיוק מכאיב את בדידותו של מתבגר עם לב שבור, וגם אחראי במידה מסוימת לכל אותם לילות בהם ישבנו לבד עם הרדיו והקלטנו מיקסטייפים לאנשים שאנחנו אוהבים. בשונה מאיתנו, לצ'ארלי זה הצליח. כנראה שהנטייה שלו לסיים כל מיקסטייפ כזה עם "Asleep" של הסמית'ס העיד על עומק כוונתיו ורגשותיו. למרות הפסקול המרגש, בסוף הסרט נשארה תהייה אחת גדולה – איך עם כל הגיוון המוזיקלי של הסרט והפסקול, לגיבוריו עדיין לוקח מאה שנה לזהות את "Heroes" של דיויד בואי.
נאמנות גבוהה
להרכיב פסקול טוב לסרט על אנשים שאובססיביים למוזיקה יכול להיות משימה מאתגרת במיוחד. הרצון לפנות לחובבי מוזיקה מהסוג הציני ביותר, דרך סרט שמציג את הסנוביזם שלהם, מחייב אותך להגיש פסקול שידבר לליבם. מנגד, זה לא באמת רווחי או חכם לדבר רק אליהם, הרי "נאמנות גבוהה" הוא בסופו של דבר סיפור אהבה שכל אחד יכול להזדהות איתו. הפסקול שלu בדיוק במקום הנכון – לא מתחכם מדי, לא פשוט מדי ומרגש בלי לפנות למחוזות קיטשים. מהקוליות והדיכאון של סמוג עם "Cold Blooded Old Times" ועד "I Believe When I Fall in Love It Will Be Forever", המנון החתונה המושלם של סטיבי.
ג'ונו
כמו שג'ונו הוא סרט אינדי קטן שמשחק במגרש של הגדולים, כך גם השירים שמתלווים אליו. מיטב אמני האינדי של העשור הקודם התגייסו כדי לתמוך: קימייה דוסון, בל אנד סבסטיאן, קאט פאוור ומולדי פיצ'ס. לצידם נמצאים האבות המייסדים בצורת הולווט אנדרגראונד, הקינקס, סוניק יות' ומוט דה הופל. אבות ובנים. הדובדבן שבקצפת – מייקל סרה ואלן פייג' בגרסה מגושמת משלהם לשיר הנושא, שהופכת את הדמויות בסרט ליותר אמינות, יותר מתוקות ויותר קוליות. כאילו מישהו חשב שזה אפשרי.
דוני דארקו
אז איזו גרסא של "דוני דארקו" אתם מעדיפים: זו שנפתחת עם "The Killing Moon" של אקו אנד דה באנימן או זו עם "Never Tear Us Apart" של אינקסס? בחירתה של סופי, גרסת המסע בזמן. למזלנו בפסקול השני שיצא ב-2004 אפשר להנות משניהם ביחד עם נוטריוס של "דוראן דוראן" (בסצנת הריקודים שמייצגת באופן הטוב ביותר את כל מה שפאקד אפ בתיכון) וכמובן את השיר שאף סוף שבוע רגוע לא שלם בלעדיו – הקאבר של גארי ג'ולס ל"Mad World", כי בלעדיו מה אנשים היו שרים כשהם מתמודדים לאודישנים ב"אמריקן איידול"? יציאת הפסקול השני ביחד עם גרסת הבמאי (הראשון כלל בעיקר קטעים אינסטרומנטליים) מסמלת את הפיכתו של הסרט לסרט קאלט, וכראוי לקאלט הוא מגיע עם הפסקול המתאים.
שומרי הגלקסיה
כל כך קשה לייצר סרט שהמוזיקה היא שחקן מפתח בו לא פחות מאשר הדמויות הראשיות, רק כשנתקלים במי שעושה את זה טוב כל כך כמו ג'יימס גאן, מבינים עד כמה זה ייחודי. הבמאי והתסריטאי של "שומרי הגלקסיה" חשב על רשימת השירים הזאת הרבה לפני שכתב את המילים "גרוט" או "סטאר לורד" בפעם הראשונה על הדף. התוצאה היא פסקול נוסטלגי ומבריק שמאוורר להיטי סבנטיז נשכחים כמו "I Want You Back" של הג'קסונים ו"Cherry Bomb" של הראנאווייז, לצד הברקות כמו "Come and Get Your Love". כל אחד מהם מלא בנוסטלגיה עצומה, אבל הרבה יותר חשוב: מגיע עם קישור חזק לסצנות שפשוט אי אפשר לשכוח.
קלולס
אחת מהחידות הגדולות של הניינטיז הייתה איך הגיע "Fake Plastic Trees", המנון הדיכאון של "רדיוהד", לפסקול של "קלולס". בפועל, אין מתאים יותר. כמו שקלולס הוא סרט ששינה את פני הקולנוע (נו, טוב. פני הקולנוע של סרטי הנעורים) תחת מעטה של סרט שטחי ומתקתק, כך גם הפסקול שלו מנסה לספק תחכום מתחת לכל הוורוד הזה. מהקאבר ל"Kids in America" ועד ל"Supermodel", כיף לא צריך להכיל רגשות אשם, בטח לא שהוא עשוי כל כך טוב. תשאלו את הילדים באמריקה.