מזל טוב למדינת ישראל. 66 שנים זה לא צחוק, בכל זאת עברנו משהו ביחד בחלקת האלוהים הקטנה הזאת, אבל אל תתנו לזה לפתח לכם את הציפיות. כי גם בחג הזה תקבלו את הרפרטואר הקבוע שכולל את: "הלהקה", "גבעת חלפון", "אלכס חולה אהבה" וכמובן, פרק אחד לפחות מסדרת הקאלט של הקולנוע הישראלי: "אקסימו לימון".
לא מעט סרטים ישראלים מצוינים עברו כאן ב-25 השנים האחרונות: הם מילאו אולמות, זכו להכרה בינלאומית וכמה מהם עמדו צעד קטן מאוסקר היסטורי. אז איך זה שבכל פעם מחדש חוזרת הגדרת הישראליות הקלאסית לסדרת סרטי הנוער המביכה הזו? איך זה שגם אחרי נשיא שהלך לכלא בגין אונס וחקירות מתוקשרות בחשד להטרדה מינית של שרים, קציני צבא ואפילו זמר לאומי אחד, בכל זאת מגישים לנו את המוצר הזה כנכס צאן ברזל? וכל זה אפילו בלי מרשם קטן לפוסטינור.
"אני אוהב אותך", עכשיו תתפשטי
הפעם הראשונה שצפיתי ביצירת המופת הזו הייתה בשלהי שנות השמונים. אתם יודעים, התקופה הזאת שבה פמיניזם נשמע כמו שם של מתכון צרפתי, וצביטה קטנה בישבן הייתה תחליף לשלום. ישבתי אז עם האחים וההורים שלי וכולנו צחקנו ביחד עם סטלה המגמרת, פנקס החובות של יודל'ה והרס"ר הפרסי עם המבטא הכבד. אף אחד אז לא חשב לרגע שמדובר במשהו שאינו ראוי לצפיית ילדים, או בכלל. כל המוצר הזה שווק כקומדיית נעורים עם דמויות על גבול הקריקטוריה, וברקע התמימות הזאת נכנסו באין מפריע גזענות, אפליה, שובניזם וסצנות על גבול האונס. צחקתם מהפרסומת של HBO על צפייה משותפת עם ההורים? נראה אתכם מנסים לצפות איתם עכשיו במומו מקבל מציצה מהשיננית.
העולם והישראלים התקדמו מאז, אין ספק. אף אחד לא היה מעלה על דעתו לייצר היום סרטים כאלה. אבל קברניטי הערוצים בישראל עדיין לא רואים שום בעיה עם המשך השידור שלהם, בעיקר ביום הולדתה של המדינה. לא ברור איך עד היום אף אחד לא עצר רגע לחשוב על הקשר בין "נפתח לה את המנוש" לבין תרבות האונס. רגע, בואו נחזור שנייה צעד אחורה: לא ברור למה אף אחד לא עצר לרגע לחשוב איך אישה ישראלית אמורה להרגיש, כשסרט כזה מוצג ביום שכולו גאווה לאומית.
והרי מבחר קטן מאד מהרפרטואר: מומו "משכיב" את נילי, בת כיתתו, במהלך טיול קריפי בירקון, מכניס אותה להיריון, מתנער ממנה וממשיך לכיבוש הבא; מומו מביא את שני חבריו כדי "לפתוח" בחורה נוספת שעוברת אצלו, תוך כדי שהם מתחלפים ביניהם בזמן האקט; יודל'ה מייצר חורים במלתחות כדי להציץ בבנות מתקלחות; ואיך אפשר בלי בנצי בעל לב הזהב? האיש שעיני הכלבלב שלו ושורת ה"אני אוהב אותך" הפילה לרגליו שורה של דמויות נשיות פלקטיות אך זקורות חזה? אבל הכל בהומור חברים. מה, לא הבנתם? יודל'ה שמן ובכל פעם שתופסים אותו עולה על בחורה, הוא מקבל כפכף בישבן התפוח שלו. אל תהיו כבדים עכשיו בגלל ההיא מהסצנה הקודמת. כולם יודעים שהיא שרמוטה. כל תל אביב כבר עלתה עליה.
אני והחבר'ה
ההתנהגות של גברברי "אקסימו לימון" היא כמובן רק קצה הקרחון. מבט מעמיק יותר בסדרת הסרטים הזו מציג את הנצחת העליונות האשכנזית-מערבית על פני המזרחים. בחורות זורמות מהצד האירופי של הבמה לא חסרו בתל אביב בפיפטיז, אבל רק ריקי, הזונה המזרחית, הייתה זו שהדביקה את בני הטובים שלנו במנדבושקס. נו, זה כי היא מלוכלכת, מדברת במבטא ומקללת בערבית. נסו לעקוב. לא מספיק ברור? אז קבלו את הרס"ר שמש. דמות טיפשית ונלעגת, נחותה ומעוררת רחמים, שכל הגדרתה מסתכמת במוצאה ובמבטא הכבד שלה. אפילו אישה נורמלית הוא לא מצליח להשיג לעצמו ונאלץ להסתפק ברס"רית השמנה והאלימה. איזה איש אומלל.
לאחרונה חזרתי לצפייה נוספת ב"אסקימו לימון", לראשונה מאז שנות השמונים. את הזיכרון המצחיק, הקליל והמשעשע שהותירו אצלי מילדות, החליפה תחושה של גועל. לא ברור איך הפכנו את החבורה הזו לגורם שאמור לייצג את ההוויי הישראלי, או לסרט שבו נשים צעירות (או מבוגרות, או מזרחים או כל מי שמאמין בערכי מוסר בסיסיים) אמורות לצפות מבלי להרגיש מוטרדות עד עמקי נשמתן. מדינת ישראל הוכיחה בשנים האחרונות אפס סובלנות כלפי ניצול וביזוי נשים. הגיע הזמן שגם הטלוויזיה שלה תשלים את הפער ותצטרף למאה ה-21.