אם אלפרד היצ'קוק היה חי היום הוא כנראה היה מביט על כולנו בשילוב של בלבול ותדהמה. במשך כל שנות פעילותו הוא נחשב לבמאי שהמבקרים נטו לזלזל בו ולהמעיט בחשיבות סרטיו, ולמי שזכה להתעלמות גורפת מהאקדמיה (אפס זכיות מחמש מועמדויות לאוסקר הבמאי הטוב ביותר). לאחר מותו השתנה היחס אליו לחלוטין, בעיקר בזכות הגל החדש הצרפתי שראה בו יוצר ייחודי. היום שמו מעטר כל רשימת סרטים שמכבדת את עצמה ובמאים צעירים משחזרים שוב ושוב את הטכניקות שבהן השתמש לפני 40 שנה.

אם אלפרד היצ'קוק היה חי היום, היינו חוגגים לו יום הולדת 115, הזדמנות מצוינת לחזור לכמה רגעים שמשקפים, כל אחד בדרכו, את היצירתיות הקולנועית המופלאה שלו.

אין אימה בפיצוץ, אך בציפייה לו יש אימה רבה ("החבלה", 1936)

בראיון שערך עם הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, סיפר היצ'קוק על ההבדל בין הפחדת הקהל ובין יצירת מתח. נניח שאתם צופים בשני חברים שיושבים בבית קפה ומשוחחים על כדורגל ופתאום מופעלת פצצה שהונחה מתחת לשולחן מבעוד מועד. איך תגיבו? תיבהלו, כמובן. תהיו בהלם ודאי. אבל כל זה יימשך מספר שניות ולא יותר. אבל, אם הייתם יודעים שהפצצה מתחת לשולחן וצפויה להתפוצץ בדיוק בשעה 9:34, ואתם רואים את השעון שמוצב על הקיר מאחוריהם? פה כבר מופעל אצלכם מנגנון המתח. הילד בסצנה הזו לא יודע את מה שהצופים יודעים – שהחבילה שבידו מכילה פצצה שצפויה לפעול בדיוק בשעה 13:45.

סרטים מדברים הם יותר מסתם דיאלוג ("סחיטה", 1929)

היצ'קוק התחיל את דרכו בתקופת הראינוע כמעצב כתוביות ולאחר מכן כבמאי, והוא שלט היטב באמנות הסיפור ללא דיאלוג. בדוגמה הבאה אפשר לראות איך הוא עושה שימוש נפלא באפשרות החדשה של הקלטת דיבור כדי להכניס אותנו למצבה הנפשי של הדמות. גיבורת הסצנה (והסרט) היא אליס, הבחורה הצעירה. בלילה הקודם היא נפגשה עם גבר צעיר, הוא ניסה לאנוס אותה והיא דקרה אותו למוות. בסצנה הבאה אליס יושבת בארוחת הבוקר, אכולת אשמה ודאגה, כאשר שכנה פטפטנית נכנסת ומתחילה לדבר. שימו לב איך המצלמה מתמקדת בפניה של אליס כשלפתע הדיבור של השכנה הופך להיות מעורפל ופחות ברור כאשר רק מילה אחת נשמעת בבירור שוב ושוב: Knife.

האיש שהמציא את הוורטיגו ("ורטיגו", 1958)

"ורטיגו" נחשב לאחת מהיצירות החשובות ביותר בתולדות הקולנוע. סרט מורכב, מרגש ועמוס ברגעים נפלאים של שפה קולנועית היצ'קוקית ומדויקת. אחד האלמנטים המוכרים ביותר מסרט הזה, שהשפיע על במאים רבים לאחר מכן, הוא ההמחשה הוויזואלית של אותה סחרחורת שחווה סקוטי, גיבור הסרט, כשהוא מתבונן כלפי מטה ממקום גבוה. היצ'קוק, שראה את תפקידו כמי שאמור לאפשר לצופים להרגיש את מה שהדמות מרגישה, מצא את הדרך לגרום לצופה לחוות את הסחרחורת הזו בצורה פשוטה וגאונית כאחד – על ידי תנועה המשלבת התרחקות של המצלמה מהאובייקט תוך כדי התקרבות של עדשת הזום לאובייקט במקביל.

פס הקול כן או לא ("פסיכו", 1960 ו"מסך קרוע", 1966)

דמויות רבות נרצחו בסרטיו של היצ'קוק, אבל שתיים מהן זכורות יותר מכל. הראשונה היא כמובן סצנת המקלחת מ"פסיכו" (1960) והשנייה היא הסצנה שבה דמותו של פול ניומן ב"מסך קרוע" (1966) הורגת את הסוכן הזר הרמן גרומק. ההקבלה בין שתי הסצנות האלו ממחישה בצורה יפה את השימוש של היצ'קוק במוזיקה בסרטיו. בשתי הסצנות נראה אדם ההורג אדם אחר. סצנת המקלחת מלווה בפסקול איקוני של המלחין ברנרד הרמן – צלילי הכינור החדים המוכרים כל כך גם למי שלא צפה בסרט. האמת היא שהיצ'קוק בכלל לא רצה מוזיקה בקטע הזה. הוא רצה להראות את הרצח הזה בצורה הכי טבעית שיש – רק עם אבחות הסכין וצעקות האימה של מריון. ברנרד הרמן הלחין את הסצנה בכל זאת והיצ'קוק היה מרוצה כל כך עד שהחליט להשאיר את המוזיקה ולהעלות את שכרו של הרמן.


Torn Curtain (Gromek's Death) Bernard Herrmann... by konway87

בסצנה מתוך "מסך קרוע" היצ'קוק צילם שוב סצנת רצח מורטת עצבים שבה מייקל ארמסטרונג (פול ניומן) נאלץ להרוג סוכן זר. במשך כמה דקות טובות נאבקים השניים זה בזה, כשהיצ'קוק ממש רצה להראות לנו כמה קשה להרוג בן אדם שנאבק בך בחזרה, ואולי אפילו שנרגיש לא בסדר עם האקט. לכן הוא בחר להשאיר את הסצנה שקטה, כשרק קולות המאבק והמוות נותרים בה.

להרוג דמויות ולנוח ("פסיכו", 1960)

אם כבר ב"פסיכו" עסקינן, אי אפשר שלא להתייחס לעובדה שבאותה סצנה היצ'קוק הורג את הדמות הראשית שלו, זו שהקהל למד להזדהות איתה ולדאוג לה. אולי הוא היה לא הראשון לעשות את זה, אבל הוא בהחלט עשה את זה בצורה עוצמתית ומחושבת הרבה לפני שג'ורג' ר.ר. מרטין לעס את הטריק הזה עד תום. היצ'קוק אף הגדיל לעשות וקבע חוקים נוקשים עבור מנהלי אולמות הקולנוע שבהם הופץ הסרט. באקט שיווקי גאוני הוא אסר על כניסת מאחרים לאולמות הקולנוע וערך קמפיין שלם סביב הנקודה הזו, כפי שמוצג בסרטון הבא.

(וקטנה אחרונה על פסיכו, הידעתם שעד לסרט זה – בשנת 1960, כן? – לא ראו אסלה על מסך הקולנוע האמריקאי? ועוד אסלה שמורידים בה מים.)

אימה מן השמיים ("הציפורים", 1963)

"הציפורים" נעשה לאחר הצלחתו האדירה של "פסיכו". הפעם הלך היצ'קוק לכיוון אחר מסרטיו הקודמים ובמקום "האיש רע", בחר במאות של ציפורים שסיבה מסתורית ובלתי מוסברת גורמת להן לתקוף את אנשי העיירה השלווה בודגה ביי בקליפורניה. הסרט כולו צולם ללא פסקול מוזיקלי (מלבד בכמה רגעים בודדים), כשהיצ'קוק בוחר להדגיש את קולות הטבע והציפורים. סצנת הסיום של הסרט, עם אלפי הציפורים הדרוכות, היא אולי אחד הרגעים הכי מעוררי יראה שנצפו על המסך.

חייך, אכלת אותה ("חלון אחורי", 1954)

ב"חלון אחורי", מגלם ג'יימס סטיוארט צלם נועז המרותק לביתו עקב תאונה וכדי להפיג את השעמום צופה מחלונו אל דירות השכנים. עם הזמן הוא מתחיל לחשוד שאחד השכנים רצח את אשתו והסתיר את חלקי גופתה בגינת הבית. הוא מתחיל לעקוב אחרי הדירה ונעזר בחברתו (שמגולמת על ידי גרייס קלי) המתגנבת לדירה, כשלפתע בעל הבית מגיע בחזרה הביתה. סטיוארט מתקשר מהר למשטרה ובינתיים הוא לא יכול לעשות כלום מלבד לצפות באיש ובקלי המתעמתים בדירה (אגב, שימו לב למוזיקה המתנגנת באותו רגע) עד שהשוטרים מגיעים ומצילים את המצב. סטיוארט צופה במתרחש דרך עדשת הזום הגדולה שלו כשלפתע הדייר קולט משהו ומיישר אליו, ואלינו, מבט מצמרר.

לפעמים הים סוער ויש גלים ("ורטיגו", 1958)

אחד הרגעים הכי יפים שנצרבו אי פעם על צלולואיד מתרחש כשסקוטי פרגוסון, בלש פרטי הסובל מפחד גבהים משתק, נשכר על ידי מכר לעקוב אחרי אשתו. לפי אותו חבר, אשתו – מדליין – מתנהגת מוזר ונראה כאילו היא אחוזת דיבוק. המעקב של סקוטי אחרי מדליין מוביל, איך לא, להתאהבות נואשת. בסצנה הזו סקוטי מנסה לעודד את מדליין לדבר על חלומותיה ולהגיע לשורש העניין, והוא מסתכם ברגע עוצמתי ונוגע ללב של נשיקה סוערת על רקע גלים נשברים. קיטש? לא אצל היצ'קוק. הכל מחושב ומוביל למה שקורה אחר כך, אבל זה מקום טוב לעצור בו לטובת מי שעוד לא ראה את הסרט (באמת, מה אתם עושים פה? לכו לראות!)

ואחד לשנה הבאה

הקטע האחרון לא נמצא באף אחד מסרטיו של היצ'קוק, אבל נחמד לסיים בו כדי לראות שהוא לא רק אדם אפלולי ומחושב, אלא גם טיפוס בריטי עם הומור... בריא. היצ'קוק נראה כאן עם אנני אונדרה, השחקנית הראשית ב"סחיטה", כשהם בודקים את ציוד ההקלטה.