ג'רי לואיס הלך לעולמו בגיל 91. ההספדים מדברים באופן טבעי על ענק קומי, תואר שלואיס הרוויח פעם ראשונה כפרטנר (ברדיו, על הבמה ועל המסך) של דין מרטין ופעם שניה ככוכב סולו של עשרות סרטים קומיים משנות ה-50 של המאה הקודמת ועד העשור הנוכחי.

בינינו, מעולם לא התחברתי לסוג הקומדיה של לואיס. סלפסטיק בפרט והומור פיזי בכלל דורשים מיומנויות ותזמון שאני מעריך, לפעמים מעריץ, אבל זאת פשוט לא כוס התה הקומית שלי. מהבחינה הזאת, העובדה שהצרפתים תמיד העריצו את לואיס נראתה לי כמו מקרה מובהק של מ.ש.ל – הרי אין לך תו תקן מובהק יותר להומור קלוקל מהכשר של האומה הצרפתית. ובכלל, נדמה לי שמותו של לואיס מייצר די והותר הספדים לכישוריו הקומיים ומעט מדי נגיעות בשולי הכובע לשחקן הדרמטי הענק שהוא היה, ושכמעט לא זכינו לראות.

הפספוס הזה קודם להסתלקותו של לואיס בעשרות שנים, מפני שבעצם ראינו רק פעם אחת מה הוא באמת מסוגל לעשות בתפקיד דרמטי שהולם את מידותיו. ב-1972 הייתה אמורה להיות פעם שניה, או כרונולוגית ראשונה, כשלואיס היהודי ביים את עצמו בדרמת השואה "היום שבו הליצן בכה" - אלא שלואיס עצמו גנז את הפרויקט, שמעולם לא ראה אור של מקרן. אז נשארנו רק עם "מלך הקומדיה" של מרטין סקורסזה מ-1982, יצירה שגם כשצפיתי בה בפעם הראשונה השאירה טעם וריח של עוד.

הסרט הזה כמעט הרג את סקורסזה - הוא אושפז במהלך הצילומים והיה חולה ברמה כזאת או אחרת לאורך ההפקה כולה - אבל שנים אחר כך הוא טען שהתפקיד של רוברט דה נירו כרופרט פאפקין, סטנדאפיסט-בשאיפה שחוטף מנחה של תוכנית לייט נייט כדי לזכות ב-15 דקות של תהילה, הוא האהוב עליו מבין כל שיתופי הפעולה שלהם. אבל כמה שדה נירו ענק ב"מלך הקומדיה", ככה לואיס מעולם לא קיבל מספיק קרדיט על הנונשלנטיות שבה הוא גנב לו את הסרט (ולא, מועמדות לפרס BAFTA על תפקיד משנה זה בהחלט לא מספיק קרדיט).

לואיס מגלם את ג'רי לנגפורד, המנחה שפאפקין המטורלל חוטף בעזרת מטורללת אחרת (סנדרה ברנהרד בתפקיד אדיר משלה). אין לו המון דקות מסך, אבל בזמן שיש לו הוא יוצר את הדמות הכי רחוקה שניתן לדמיין מהליצן חביב הצרפתים: גבר לא נעים, כוחני במידה ותחמן במידה, שבאחד מרגעי השיא של הסרט חובט בבחורה בלי לחשוב אפילו פעם אחת.

המון דברים נהדרים יש ב"מלך הקומדיה", אבל ההופעה של לואיס היא היהלום שבכתר הספציפי הזה - והעניין הוא שמעולם לא זכינו לראות אותו שוב בהילוך הזה. לא רק דרמטי אלא גם אפל, כמעט מסוכן, בלי לדפוק חצי חשבון על ערכי המותג "ג'רי לואיס".

"מלך הקומדיה" לא היה כמובן התפקיד הדרמטי היחיד של לואיס - הייתה הופעת האורח שלו ב"חלום אריזונה", ב-2013 הוא עוד כיכב ב"מקס רוז" שהלך כלעומת שבא - אבל מרטין סקורסזה הוא הבמאי היחיד שבאמת חשף את מלוא הפוטנציאל שלו כשחקן "רציני". ואת הפספוס הזה ראוי להזכיר, כי בלי לקחת כלום מהפאנצ'ים ומהסקצ'ים, מהפרצופים ומהנפילות, אנחנו נפרדים היום גם מהאיש שהראה לרוברט דה פאקינג נירו איך עושים תפקיד דרמטי-קריפי כמו שצריך.

mako תרבות בפייסבוק