בגלל ההשראה: "טינה"
לכאורה אין מה לחדש בנוגע לטינה טרנר. את הסיפור האישי הקשה שלה - ההתעללות שספגה במשך שנים מצדו של אייק טרנר, מי שהיה בן זוגה בחיים ועל הבמה – היא עצמה חשפה כבר ב-1981; בשנים האחרונות היא בפנסיה שקטה בשווייץ, נשואה באושר לאחד ארווין באך. הוא צעיר ב-17 שנים מטרנר בת ה-82, אבל בזה מסתכם מה שיש לומר על זה. ועדיין, "טינה" של דן לינדסי וטי.ג'יי מרטין יותר ממצדיק את ההייפ שנוצר סביבו בפרמיירה בפסטיבל ברלין.
אפשר לומר שטרנר, בקריירה המוזיקלית שלה כמו גם בהתנהלות שלה מול התקשורת, היא אישה פורצת דרך שעשתה המון למען הפמיניזם בכלל ותנועת metoo בפרט (גם אם במובן הפרהיסטורי). אבל הגדוּלה של "טינה" טמונה בכך שלינדסי ומרטין לא אומרים את זה, או נותנים לאיזה מרואיין לומר את זה בשבילם. לא, הם פשוט גורמים לנו להבין את זה, והאנדרסטייטמנט עושה את הסרט שלהם סוחף ולא מטיפני, מרגש ולא דידקטי. אבל אתם יודעים מה, עזבו את כל זה: רק בשביל הסיפור על איך "What's Love Got to Do with It" נעשה הלהיט שהוא – ויותר מזה, איך השיר האחד הזה שינה את חייה של טרנר – שווה לצפות בפנינה הזאת מבית HBO.
בגלל הרגש: "בלושי"
אתה מצפה מדוקו על ג'ון בלושי להצחיק. אתה לא מצפה ממנו לרגש, בוודאי לא בהיעדר פניהם של המרואיינים; "בלושי" של אר.ג'יי קאטלר מבוסס ברובו על ראיונות מוקלטים אך לא מצולמים, כך ש-108 דקותיו מורכבות ויזואלית בעיקר מקטעי ארכיון ומאנימציה (נהדרת) שהופקה במיוחד. אבל מעשה שטן, כמה שהסרט הזה נוגע.
בלושי – מי לעזאזל ידע שהוא ממוצא אלבני, מי בחיים האלה ממוצא אלבני? – היה הקומיקאי הכי מצליח ובוודאי הכי פרוע בארה"ב של סוף הסבנטיז ותחילת האייטיז. אבל סרטו של קאטלר הוא במובהק על האדם שהיה ולא על הקומיקאי שהיה, מה שמעניק עומק רגשי ופסיכולוגי הן לאירועים שקדמו למותו ממנת יתר והן לתיאור של התקדמותו המטאורית מאלמוניות ל"סאטרדיי נייט לייב" ו"בית החיות" ו"האחים בלוז" – התקדמות שהקצב שלה היה מה שעשה אותו, אבל גם מה שהרג אותו. אולי זה רק אני, אבל מאז הצפייה אני חושב שאם האיש היה שורד את תערובת הקוק-הרואין ההיא ב-1982, בלושי היה כנראה מתפתח לאחד השחקנים הדרמטיים המעניינים של דורו. הנה משהו שלא חשבתי שאכתוב על קומיקאי שפעם דחף לפה פחזנית, השתמש בשתי ידיים כדי לפוצץ אותה החוצה דרך השפתיים וצעק "אני חצ'קון".
"בלושי" ישודר בהמשך ב-HOT8 וב-yes דוקו
בגלל העוצמה: "החיים, סרט מצויר"
הסרט על אוון סאסקינד, שהוריו לא הצליחו לתקשר איתו עד שגילו שהמלמול חסר הפשר שלו הוא בעצם דיאלוג מ"בת הים הקטנה", הוקרן בדוקאביב ב-2016 והוא עושה קאמבק במהדורה הנוכחית במסגרת מחווה למפיקה ג'ולי גולדמן. ביקורת של ממש יש לכם כאן, אז הכי בקצרה: "החיים, סרט מצויר" עוקב אחר התהליך המופלא שבו סרטי אנימציה חילצו אדם ממקום בתוך האוטיזם שאיש לא חשב שיש ממנו דרך חזרה, והוא אחד הסרטים התיעודיים הנבונים, הזכירים והמרגשים שנעשו אי פעם. כן, עד כדי כך.
בגלל הטריפ: סיפור אהבה פסיכדלי
סרטו האחרון של הדוקומנטריסט הפורה והמוערך ארול מוריס (זוכה האוסקר עבור "ערפל המלחמה") מצייר, בצבעים פסיכדליים כמתבקש, פרק סוער בחייו של טימותי לירי, גורו ה-LSD הגדול של אמריקה. את דלתות התודעה פותחת ג'ואנה הרקורט סמית', אשת חברה בת עשירים שהכירה את לירי ב-1972. זו הייתה התאהבות מהירה בתזמון קריטי: לירי היה אסיר נמלט, וחודשיים לאחר מכן הוא וסמית' נתפסו על ידי האמריקאים באפגניסטן. אלו אמנם היו רק חודשיים, אבל חודשיים בסבנטיז עם לירי הם תקופה שיכולה לפרנס ספר (זה שפרסמה סמית') – ואת הסרט התיעודי שנוצר בעקבותיו.
"סיפור אהבה פסיכדלי" הוא בעצם ראיון בן כ-100 דקות עם סמית' שמתארת את הרומן הקצר (והשנים שאחריו, בהן חיכתה ללירי הכלוא) כסיפור הרפתקאות חובק עולם (מסנט מוריץ עד לוס אנג'לס, מווינה עד קאבול) עם ניים דרופינג מסחרר (קית' ריצ'ארדס, אנדי וורהול, בריז'יט בארדו, אלן גינסברג). התוצאה היא מעין מרקחת של סרט ראווה נוצץ על החיים בחוג הסילון, מותחן פשע זעיר וקל משקל ויצירת פופ פסיכדלית. ואם במקרה פספסתם את העובדה שמדובר בגיבורים פסיכדליים המשתמשים בסמים פסיכדליים בתרבות פסיכדלית, מוריס דואג לעטוף את הראיון עם סמית' באלמנטים העיצוביים ההולמים: מהצבעים העזים דרך דימוי הקליידוסקופ ועד הרפרנסים ל"אליס בארץ הפלאות". התוצאה איננה חשובה ומעוררת מחשבה כמו עבודות קודמות של מוריס, ונדמה שיש בה אפילו ממד רכילותי שלא הולם את מעמדו, אבל הסיפור התזזיתי וסמית' הפתוחה והמקסימה הופכים את "סיפור אהבה פסיכדלי" לטריפ קולנועי מהנה.
"סיפור אהבה פסיכדלי" ישודר בהמשך בהוט8 וב-yes דוקו
בגלל הרלוונטיות: מרטין לותר קינג והאף.בי.איי
נדמה שנותר מעט מאוד לחדש על מרטין לותר קינג, אבל סם פולארד הצליח למצוא זווית מקורית: המעקב החשאי של ה-FBI בשנות ה-60 אחרי מנהיג התנועה לזכויות האזרח. הסרט, המבוסס על ספרו של הביוגרף דייוויד גארו והמסמכים שחשף, מתאר את איסוף החומרים ה"מפלילים" על קינג (בעיקר הרומנים שניהל לכאורה מחוץ לנישואים) באמצעות ראיונות עם אנשים ששיתפו עמו פעולה או שסיקרו את פועלו. אחת ההחלטות המעניינות של פולארד – עורך סרטים שזכה באוסקר ובאמי על עבודותיו – היא לא לחשוף את פני הדוברים ואת עיסוקם כמעט לכל אורך הסרט. כך מושתתת כל הוויזואליה על צילומי ארכיון של קינג (והובר), שהופך למושא מעקב גם בעין המצלמה והצופים, בפרט על רקע דברי המרואיינים: אנשים מדברים עליו, אך לא איתו.
העובדה שהבולשת ריגלה אחרי קינג, כפי שעולה ממסמכים שגארו חשף לפני כשנתיים, איננה מפתיעה; קינג נתפס כגורם מאיים על הסדר הקיים ("השחור הכי מסוכן לעתיד של אמריקה", נכתב עליו במזכר פנימי של ה-FBI, "עלינו לנקוט כל אמצעי כדי להרוס אותו"), ומעקב פולשני ואובססיבי אחרי אמריקאים שסומנו כסכנה לציבור הייתה ליבת עבודת הסוכנות תחת ג'יי אדגר הובר. הדבר המטריד ביותר כאן הוא שהמעקב לא נועד להוכיח את הטענה בדבר מסוכנותו של קינג, אלא להיענות לה: להכפיש את האיש, להטיל עליו מורא ולקעקע את שמו, וכך לסכל את האיום. המסר העולה מן הסרט על-זמני: הוא נכון לגבי קינג והובר כפי שהוא נכון – על כל ההבדלים בין המקרים – לגבי אהוד אולמרט ואביעד ויסולי (גיבורי הסרט "אולמרט: האיש שרצה יותר מדי" שכיכב בדוקאביב בשנה שעברה), וכך גם לגבי כל איש ציבור ומתנגדיו.
אבל למרות ש"מרטין לותר קינג והאף.בי.איי" הוא סרט מעניין ואפקטיבי שמוסיף עוד חומרים לביוגרפיה של קינג ולתיק הראיות נגד הובר, קשה להשתחרר מהתחושה שבסרט הזה כבר היינו, קראו לו "Judas and the Black Messiah" והוא היה טוב יותר. סרטו המצוין של שאקה קינג מתחילת השנה – ראו זאת כהמלצה לדאבל פיצ'ר – התבסס על סיפור דומה: המעקב של אנשי הובר אחרי פרד המפטון, ממנהיגי "הפנתרים השחורים". כמו המפטון, גם קינג מוזכר כמי שעשוי להפוך ל"משיח השחור", ובשני המקרים כל האמצעים היו כשרים למען המטרה הזהה: לוודא שמשיח לא בא.
"מרטין לותר קינג והאף.בי.איי" ישודר בהמשך בהוט8 וב-yes דוקו
למרות הפספוס: "קלף מלוכלך"
לוטן פישר מראשון לציון היה בשנות ה-90 ילד פלא, שחקן ברידג' ברמה שהצדיקה הופעת אורח ב"לילה גוב". הפלא נשאר גם כשהילד הלך, פישר הגיע למעמד של אחד משחקני הברידג' התחרותי הטובים בעולם – עד שיום אחד האשים אותו חברו ויריבו הנורבגי, בויה בורגלנד, ברמאות. בעצם, יותר מזה: ברמאות שיטתית. "קלף מלוכלך" הוא סרט של "yes דוקו" שפונה במובהק לשוק הבינלאומי. לראיה, לוטן – הגיבור או האנטי גיבור ומכל מקום המרואיין המרכזי – נשאל ומשיב באנגלית, שאינה שפת אמו. זאת בעיה, כי ביצירה שמכריחה את הקהל לתהות אם הוא צופה בנוכל או בכישרון חף מהונאה כטענתו, זה כמעט לא הוגן שהנ"ל ייאלץ להיאבק בקשיי ניסוח. יתרה מזאת, במורד 100 הדקות מתברר שתיבת הפנדורה שפתח בורגלנד בענף הברידג' היא-היא הסיפור הגדול כאן, מה שמעורר תהייה אם הבחירה בפישר כציר המרכזי אכן מוצדקת – ואם כן אז שוב, למה באנגלית.
דניאל סיון הוא דוקומנטריסט עם קבלות שביים בין השאר את "איוואן האיום" המרשימה לנטפליקס, וב"קלף מלוכלך" הוא כמו ספורטאי מוכשר ביום בינוני; ראוי לתשומת לב גם כשהוא לא במיטבו. כלומר בואו, זה בכל זאת 100 דקות של מתח. על ברידג'.
למרות הליריות: "אחרון ההילבילים"
בריאן ריצ'י, הילבילי מקטנטאקי, פונה אל הצופים ואומר (תרגום חופשי, אל תתפסו במילה): "אתם חושבים שכולנו גזענים, כולנו מתרבים בתוך המשפחה, כולנו בורים וכולנו לובשים אוברולים. ואתם צודקים". זה הקטע הכי מוצלח ב"אחרון ההילבילים" מפני שיש בו מידות שוות של מודעות עצמית, אירוניה, אצבע בעין והומור – ארבעה מרכיבים שקיימים גם בנקודות אחרות לאורך 78 הדקות הללו, אבל אף פעם לא במרוכז.
כמו סרטים רבים שעוסקים באנשים פשוטים, עם או בלי מירכאות, גם היצירה הזאת נופלת מפעם לפעם לליריות מיותרת – לא במובן שהיא אינה במקומה, אלא שהיא משרה תחושה של התנשאות, לאמור "היי, גם לאנשים עם חמש שיניים יש נשמה". בשאר הזמן, "אחרון ההילבילים" הוא הצצה מרתקת לתרבות נכחדת שכל מה שאנחנו יודעים עליה בא מסרטים שבהם אונסים עוברי אורח ו/או פושטים מהם את הפרצופים על מנת לחבוש אותם כמסכות, כך שבהחלט מומלץ לצפות בדבר האמיתי. הוא אחר לגמרי, עם ובלי קשר לבדיחה של בריאן ריצ'י.