אחד האתגרים הגדולים של התסריטאי הוא לעורר הזדהות. יותר מכל פורמט סיפורי אחר, הקולנוע מבוסס על הכניסה לנעליו של מישהו אחר. אם נזדהה עם הגיבור או הגיבורה, יהיה לנו קל יותר להישאב לסיפור ולהתרגש ממנו. אם כך, רק טבעי שברוב הסרטים תככב דמות בעלת תכונות חיוביות, כישרון יוצא דופן או סתם נייטרליות שתאפשר לנו להרגיש שבמצבה היינו נוהגים כמותה. גם גיבור שהוא טירון או אנדרדוג יתחבב עלינו בקלות, הרי הסביבה הזו זרה לו והוא רק לומד להכיר אותה, כמונו. זה לא אומר שלא נוכל להזדהות או ליהנות מנוכחותה של דמות "רעה", אבל ברגע שהדמות הזו תהפוך למרכז הסיפור הדבר יהיה קשה הרבה יותר. אנחנו תופסים מעצמנו אנשים טובים, ואם נזדהה עם פושע אכזר או עם סתם אפס מעצבן, מה זה אומר עלינו?
מצד שני, הצופה תמיד מחפש ריגוש חדש, מציאות אחרת להישאב לתוכה, סיפורים קיצוניים, יוצאי דופן ומסעירים יותר ויותר. אפשר להסתדר מצוין עם גיבורים איומים ונוראים אם הסיפור מעניין ומסקרן אותנו מספיק, או אם הם מסמלים רוע גדול בהרבה מהם. אסור כמובן לשכוח גם את היצר המציצני שיגרום לנו לזקוף אוזניים למשמע ההכרזה כי מישהו מפורסם ומצליח הוא בעצם דוש גמור.
זה בדיוק המקרה של "סטיב ג'ובס", שביים דני בויל ("טריינספוטינג", "נער החידות ממומביי") וכתב ארון סורקין ("חדר החדשות"). השניים כנראה קיוו שפולחן האישיות הבלתי פוסק סביב ג'ובס, שרק הלך והתגבר אחרי מותו ב-2011, יביא את ההמונים אל בתי הקולנוע כדי להעביר שעתיים מול דמות בלתי נסבלת. הסרט מציג את ג'ובס כנרקיסיסט יומרני ומעצבן שמתעלל בכל מי שנקרה בדרכו. ההמונים לא באו, אבל את האצבע המאשימה עדיף להפנות לסרט ההוא עם אשטון קוצ'ר.
צאתו של "סטיב ג'ובס" בישראל היא הזדמנות טובה להיזכר בעוד סרטים שבמרכזם דמות קשה ובעייתית. דמות בלתי נסבלת יכולה להיות מהנה עבור הצופים - ג'ובס בגילומו של מייקל פסבנדר, למשל, הוא איש שכיף לצפות בו (מלהקים ישמחו לספר לכם על היכולת של שחקנים נאים לעורר עניין בקלות, אבל לא לזה התכוונתי). אבל כמו שאר הדמויות ברשימה, עצם הדפיקות שלו היא עלילת הסרט כולו. לא הייתם רוצים לחלוק עם אף אחד מהאנשים האלה דירה, אבל בהחלט יכול להיות שתשמחו להציץ לחיים של הדמויות האלה למשך שעה וחצי.
1. מארק צוקרברג ("הרשת החברתית")
סיווג: גאון יהיר
תסמונת אספרגר הפכה לסוג של טרנד בשנים האחרונות, ומלקות המקשה על הבנה וניהול של מערכות יחסים היא הפכה לתירוץ לכל התנהגות אנטי-סוציאלית. מייסד פייסבוק מארק צוקרברג סומן לא פעם כלוקה בתסמונת זו, גם אם לא הודה בכך בעצמו, וגם דמותו המתוסרטת (על פי ספרו של בן מזריץ') נחשדת ככזו. צוקרברג (ג'סי אייזנברג) של הסרט הוא חנון מתנשא וגאון מחשבים, חד-מחשבה אך קר וחסר רגישות. גם אם לאיש שהבין מערכות חברתיות מספיק כדי לתרגם אותן לאלגוריתם אכן יש בעיה לנהל אותן, לאנשים שנפגעים ממנו לא ממש אכפת שיש לו נסיבות מקלות. ובמילותיה של אריקה, שהפרידה שלה ממארק מתניעה את הסיפור: "אתה הולך להצליח ולהתעשר, אבל אתה תעביר את חייך במחשבה שלא הולך לך עם בנות כי אתה חנון. ואני רוצה שתדע, מכל הלב, שזה לא נכון. לא יילך לך בגלל שאתה אסהול".
את צוקרברג הקולנועי, אגב, כתב סורקין - אותו סורקין שכתב את ג'ובס הקולנועי. מה שמעלה את השאלה מי ישלים לו את טרילוגיית "אנשים שהשפיעו על חיינו באופן דרמטי למרות שהם בעצם דושבאגז מחרידים":
2. דניאל פליינוויו ("זה ייגמר בדם")
סיווג: מיזנתרופ דרגה 10
גיבור האפוס של פול תומאס אנדרסון נראה בתחילה כגיבור אמריקאי קלאסי. דניאל דיי לואיס זכה באוסקר על הופעתו כאיל נפט שבנה את עצמו בעבודת כפיים קשה ועיקשת, אב דואג לבנו הצעיר ואיש עסקים מסורק, מנומס ולבוש היטב. אך ככל שהסרט מתקדם ההזדהות עם פליינוויו נעשית פחות ופחות אפשרית. ברגע נדיר של כנות הוא חושף את החור השחור שלתוכו קורסת נפשו - שנאה יוקדת לרוב מי שנקרה בדרכו, שמזינה עוד ועוד את השאפתנות שלו. ההצלחה הכלכלית, הוא מאמין, תשחרר אותו מהצורך לנהל אינטרקציה עם אחרים, וכל דולר שהוא מרוויח מרחיק אותו עוד צעד מהשפיות.
3. פיל קונורס ("לקום אתמול בבוקר")
סיווג: מריר
ביל מארי מצטיין בגילום דושבגים חמודים כמו פיל קונורס, חזאי הנשלח לצלם את אירועי "יום המרמיטה" בעיירה קטנה בפנסילבניה. הוא לא אדם עליז מלכתחילה, וכשמתברר לו שהוא תקוע בלולאת זמן וחווה את היום המנג'ס הזה שוב ושוב ושוב הוא מרוצה אפילו פחות. קונורס הוא לא מישהו שנעים להיות חבר שלו, אבל דווקא התכונות שהופכות אותו לבלתי נסבל הן אלה שגורמות לסרט לעניין אותנו - אנחנו נהנים לראות אותו מתענה, מזדהים עם המבוכה שמעוררת בו העיירה הכל-אמריקאית, צוחקים מהשנינות שלו ומתרגשים מההתאהבות שלו במפיקת התוכנית הסימפטית (אנדי מקדואל). בדרך אל הסוף השמח קונורס יהפוך דיכאוני, ישתכנע שהוא בעצם אל וגם ילמד לקח חשוב - להיות מניאק זה לא רק מבאס בשביל הסובבים אותך, זה בעיקר עונש לעצמך.
4. רון בורגונדי ("והרי החדשות" ו"חדשות בהפרעה")
סיווג: מאוהב בעצמו
עוד שחקן עם טייפקאסט דושבגי הוא וויל פארל, שאוהב במיוחד לגלם אנשים דוחים ואגוצנטריים שמשוכנעים לגמרי שהם מתת האל לאנושות. שדרן החדשות מהסבנטיז שלומד שגם נשים הן בני אדם (ואז שוכח, כדי שתהיה עלילה לסרט המשך) היא הדמות הכי מצחיקה בקריירה שלו. הוא מיזוגן וגזען, סליזי, טיפש, אנוכי בטירוף, יומרני בלי כיסוי, חסר מודעות עצמית ולבוש ללא רבב. שני סרטי Anchorman קורעים לגזרים את הגבריות המיושנת, שבו תחנת הטלוויזיה היא כמו מובלעת של היגיון מעוות בעולם שהולך ומשתנה. מזל שיש לו בועה חמימה בדמות פמליית המטורללים שלו, בלתי נסבלים כל אחד בדרכו, שיעזרו לו להתקדם עם רוח הזמן אל סוג אחר לגמרי של עיתונות שטחית וגרועה.
5. מקס פישר ("המירוץ לצמרת של מקס פישר")
סיווג: מפצה על משהו
מקס פישר הוא אחד מהאנשים האלה שכולנו הכרנו בבית ספר - הילדים שמפצים על דימוי עצמי נמוך עם ביטחון מזויף, וישמחו להשתמש באגו של מישהו אחר כשרפרף שיגרום להם להראות מרשימים יותר. תפקיד הבכורה של ג'ייסון שוורצמן, ושיתוף הפעולה הראשון וממש לא אחרון שלו עם ווס אנדרסון, הוא של תיכוניסט חסר מנוחה הלוקח חלק בכמות מפלצתית של פעילויות העשרה, אבל ציוניו הנמוכים מציבים אותו בסכנת סילוק תמידית מבית הספר היוקרתי בו הוא לומד. לפישר אין הרבה חברים, ודי בצדק. הוא סנוב וחוכמולוג, ובמעט החברים שיש לו, בהם גם האישה בה הוא מאוהב, הוא פוגע (זכרו, ילדים - אנשים אובססיביים נוטים להיות חברים גרועים). למרות כל זאת, ברור שפישר לא אדם רע - הוא פשוט ילד שצריך להתבגר.
אנדרסון כבר הציג מאז דמויות עם ניסיון של הרבה יותר שנים במאניקיות, כמו רויאל טננבאום ("משפחת טננבאום") וסטיב זיסו ("עמוק במים"), בעוד שוורצמן שבר בשנה שעברה שיאי דושיות בסרט "Listen Up Philip", שהציג דמות כה מרגיזה שצריך לחלק מדליות לכל מי שאי פעם שוחח איתה.
6. פ. ל. טראוורס ("להציל את מר בנקס")
סיווג: המורה לספרות
מחברת ספרי מרי פופינס מתגלה בסרט הזה כסיוט של כל אמריקאי קל דעת ובעיקר של אחד, וולט דיסני. אחרי שנים של חיזורים עיקשים, טראוורס נעתרת להצעתו של דיסני להפוך את האומנת המעופפת לכוכבת קולנוע, אבל נחושה בדעתה לשלוט בכל פסיק בתוצר הסופי. כשהיא מופיעה במשרדי החברה ונוזפת בכולם במבטא בריטי דידקטי (ליהוק מדויק של מלכת הדיקציה אמה תומפסון), הצוות לא יודע מה לעשות עם עצמו.
טראוורס היא דמות קשה מהסוג שמפצל את הקהל לשונאים ומעריצים, כאשר גם חובביה לא יכולים שלא להתכווץ בכיסא במבוכה כשהיא זורקת את התסריט לקלאסיקה האהובה מהחלון, פשוטו כמשמעו. בסופו של דבר היא מתרככת (קצת), מתגמשת (הרבה) ומתגלה כאישה עדינה מאוד, שמנסה בקושי להסתתר בשריון שלה מפני האינטנסיביות של העולם החיצון. זה לא בהכרח אומר שבסוף הסרט תאהבו אותה, אבל זה אפשרי.
7. איידין ("שנת חורף")
סיווג: פוץ מתנשא
אחד הסרטים המהוללים של שנת 2014, שאף זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. יש בו כל מה שסרט איכות צריך: שאלות על מוסר, דת וכסף, מערכות יחסים טעונות, נופים מרהיבים ושוטים מעוצבים היטב. אבל יותר מכל, זה דיוקן של איש די עלוב.
סרטו של הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילאן מלווה במשך לא פחות משלוש שעות ורבע את איידין, בעל בית מלון עם אגו בגודל של אי בינוני בים התיכון. פלא העולם הזה היה פעם שחקן תיאטרון והיום הוא מסתובב בביתו בסוודר חום מג'ויף, יורד לחייה של אשתו הצעירה, רב עם אחותו המרירה וכותב טור זניח למדי בעיתון המקומי. הוא בטח ישמח לפטפט עם כל דורש על דמויות קשות, אכזריות ואטומות המתוארות בספרים או מחזות גדולים, בלי לדעת שהוא עצמו מככב בסיפור כזה בדיוק. ואולי הוא בעצם יודע ופשוט עייף מכדי לעשות משהו בנידון.
8. ג'ורדן בלפורט ("הזאב מוול סטריט")
סיווג: רקוב עד העצם
סרט נוסף שבודק את גבולות הסבלנות של צופיו. שלוש שעות של סקס, סמים, עוד קצת סקס, עוד ועוד סמים וכמה אנשים איומים שמתרוצצים ללא רסן ולוקחים כל מה שהם יכולים. האוטוביוגרפיה של בלפורט האמיתי - ברוקר שהפך למליונר בצורה לא חוקית, לא מוסרית ולא נורמלית - הפכה לקומדיה שחורה שהיא גם כיף עצום וגם ביקורתית לאללה. אם מישהו יגיד לכם שהסרט הזה גרם לו לרצות לגנוב כסף ממלא אנשים ולעשות מסיבה ענקית עם זונות בבריכה, כנראה שמשהו לא בסדר איתו.
9. מייביס גארי ("Young adult")
סיווג: שכחו אותי בניינטיז
פעם מייביס גארי הייתה מלכת הכיתה, יפה, מקובלת ונאהבת. היום היא נראית כמו שרליז ת'רון, אבל החיים שלה בזבל - סדרת ספרי הנעורים שהיא כותבת כסופרת צללים עומדת להסתיים, הנישואים שלה התפרקו והקשר היציב ביותר בחייה הוא עם האלכוהול. כשהיא מקבלת הזמנה לחגיגה לכבוד הולדת בנו של האקס שלה מימי התיכון היא מאבדת את זה לגמרי. במהלך הביקור שלה במינסוטה, שמטרתו לזכות מחדש באהבתו של גבר שהיא לא ראתה שנים ובדיוק הקים משפחה, היא מתפרקת בפנינו מכל שמץ של כבוד עצמי שנשאר לה. העובדה שהיא לא מבינה כמה נמוך היה נמצאת משאירה אותה בגבולות הפתטיות ולא מאפשרת לנו לחוש כלפיה שום רגש מלבד רחמים. בשנותיה המעצבות היא הייתה פופולארית מכדי שתצטרך להבין מהי חרטה, כך שלא משנה מה הבעיה, הפתרון הוא בוז וזחיחות.
10. אליעזר שקולניק ("הערת שוליים")
סיווג: קנאי לתואר ולשם
יש שיגידו שאליעזר שקולניק הוא בעצם איש חמוד. הם טועים. אפשר אפילו לומר שהוא אנטי-חמוד, מציאת חן מנוגדת לכל תפיסתו עולמו. היא מסיחה את הדעת מהעיקר - חקר מדעי מעמיק וקפדני, שלו הקדיש את חייו כחוקר תלמוד. גם בנו אוריאל (ליאור אשכנזי) הוא חוקר תלמוד, אבל כרימזטי ונגיש בהרבה ממנו, כזה שגורם לאנשים אשכרה להתעניין בנושא.
אפשר לדבר עד מחר על ההבדלים בין השניים ובין הגישות שהם מייצגים, על הטרגיות של האדם שהעולם השתנה סביב ושכח ממנו, על הצורך הנואש של האדם שמישהו יקיר בו תוך התעלמות מהאהבה והכבוד שרוכשים לו האנשים הקרובים אליו. אבל בואו נבהיר דבר אחד מראש - אליעזר שקולניק הוא איש קטן ומרוכז בעצמו. העובדה שהגיע לגיל מבוגר (או ששלמה בראבא משחק אותו) לא הופכת אותו למשהו אחר.
11. בלה סוואן ("דמדומים")
סיווג: כתיבה גרועה
כשסטפני מאייר כתבה את הספרים שלימדו בהמשך המוני נערות איזה קול זה לשמור את עצמך לחתונה ולא לעשות הפלה אפילו כשאת עומדת למות, היא לא תיכננה שהגיבורה תהיה מעצבנת. להפך - היא כתבה אותה עם כמה שפחות אופי, כדי שכמה שיותר בנות יוכלו להרגיש שהן-הן בלה סוואן.
קשה להאמין גם שיצירת דמות מאתגרת עמדה לנגד עיניה של קריסטן סטיוארט כשניגשה בחוסר חשק לתפקיד הנערה שמתאהבת בערפד. עם זאת, מישהו יכול לערער על כך שמדובר באחת הגיבורות הכי פחות נסבלות שעמדו אי פעם במרכז סדרת סרטים? ובעצם, מה אמור לגרום לנו לחשוב שהיא גיבורה ראויה? יש לה תכונות חיוביות בכלל? מילא ריקנית, בכיינית ואובססיבית - יש בעולם כמה בולי עץ פחות פאסיביים ממנה. אנסטסיה פאקינג סטיל מחמישים גוונים של פאקינג אפור היא מודל לחיקוי טוב יותר ממנה. לאן התדרדר עולמנו.