השבוע ייפתח בחיפה פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-33, וכרגיל - אנחנו מתוסכלים להגיש לכם רשימת המלצות/ אזהרות שאין לנו שום יכולת להתחייב שמכסה את המיטב האבסולוטי (או את המירע האבסולוטי) של הפסטיבל, פשוט מפני שלא כל הכותרים מוצעים לעיתונאים לצפייה מקדימה. ועדיין, ישבנו וראינו בשבילכם מלא סרטים. תעריכו! אנחנו מרגישים שלוקחים אותנו כמובן מאליו במערכת היחסים הזאת כבר תקופה.
ולא, זה לא רק בגלל האישיוז שלנו.
ססס.
5 סרטים ששווה לנסוע לחיפה במיוחד בשבילם
1) "לאקי". איזה טיימינג מבאס: אחד התפקידים הגדולים בקריירה הגדולה של הארי דין סטנטון, והוא מגיע לישראל אחרי מותו בגיל 91.
זה סרט הביכורים כבמאי של הבדרך-כלל-שחקן ג'ון קרול לינץ', והוא פנינה: "לאקי" הוא סיפורו של גבר בן 90, יוצא צבא ערירי ואתאיסט, שמתמודד באורח מצחיק-עצוב ובעיקר מאוד מפוכח עם התחושה (ובתכלס הידיעה) שסופו קרב. כבונוס, דייוויד לינץ' - שהפסטיבל עורך השנה מחווה לעבודות הבימוי שלו - עושה כאן תפקיד משנה שהוא חד-משמעית הנגיש והמרגש ביותר שלו כשחקן.
מוקדם לדעת אם "לאקי" יזכה למעמד פולחני דומה לזה של "פריז טקסס", "המורד", "הנוסע השמיני", "לב פראי", "המעקלים" או מאה ואחד סרטים אחרים בפילמוגרפיה המפוארת של הארי דין סטנטון, אבל איזו דרך לסיים קריירה וחיים. איתן על הרגליים, בתפקיד ראשי, כולל קטע שירה ששולח צמרמורות לכל המקומות הנכונים.
2) "שלוש פסגות". ארון ולאה, זוג צעיר, יוצא עם הבן שלה לחופשה ב"שלוש הפסגות" שבדולומיטים האיטלקיים (השם המלא הוא "Tre Cime di Lavaredo". אתם תצטרכו את זה בשביל לגגל את החופשה הבאה שלכם שנייה אחרי כותרות הסיום). הבן, טריסטן, עובר תהליך מורכב לכל ילד בן 8 - קבלה מהוססת של תחליף אב תוך ניסיון לשמור על קשר עם המקור.
למרות שההתרחשויות באות ונעות על מי מנוחות, הבמאי-תסריטאי יאן צאבייל ובמידה רבה גם הצלם אקסל שנפאט יוצרים תחושה של מתח כמעט מהרגע הראשון - בתחילה בין הדמויות לבין עצמן, ובהמשך בתחושה שאחד מהשניים, טבע האדם או טבע הטבע, יעמיד את הסיטואציה הרגישה ממילא במבחן שהיא לא בהכרח בנויה לעמוד בו.
הצירוף "מותחן פסיכולוגי" הולך בדרך כלל עם סרטים מסוג אחר לגמרי, אבל "שלוש פסגות" הוא בדיוק זה: סרט שמשתמש בנבכי הנפש כדי למקם אותך על קצה המושב.
3) "אמא קרח". ארוחה משפחתית מנדטורית שרק המוות ישחרר ממנה, וגם זה זמנית, היא נקודת המוצא בסרטו החדש של בוהדן סלאמה ("מורה הכפר"). המארחת היא האנה (סוזנה קרונרובה הנפלאה) והאורחים הם הבנים המגעילים שלה, קומפלט עם הנשים המעצבנות שלהם והילדים הבלתי נסבלים שלהן. למה האנה טורחת על הארוחות האלה שאף אחד לא נהנה מהם, בעיקר לא היא עצמה? זה בדיוק מה שהיא מתחילה לשאול את עצמה כשגבר זר, שחיין קרח בשם ברונה (פאבל נובי הלא פחות נפלא), נכנס לחייה.
שלא תהיה טעות, מרירות היא לא הטעם השולט בדרמה הקומית הזאת: להפך, יש בה משהו מתוק וכובש שתמיד חסר בסרטים סופר-ריאליסטיים מסוגו של "אמא קרח", כאילו שיש איזו מכובדות שבאה אוטומטית עם לדכא לך את הנשמה. אז הנה, עובדה שלא: סלאמה מצחיק ולא מדכא, זורה תקווה ולא ייאוש, והסרט שלו יצא מספיק מכובד בשביל לחזור מפסטיבל טרייבקה עם פרס התסריט. So there, אנחנו אומרים לקן לואוצ'ים ולאחים דרדנים של העולם.
4) "הבוגר". אנחנו יודעים, אתם רוצים לשמוע על סרטים שלא שמעתם עליהם, אבל במלאות לה 50, זכתה הקלאסיקה של מייק ניקולס לעותק דיגיטלי חדש, משוחזר ופריך. ההזדמנות לראות את הסרט הזה על מסך גדול, עם סאונד איכותי, היא באמת באמת סיבה לנדוד במיוחד לחיפה.
אם איכשהו לא שמעתם על זה עד היום: דסטין הופמן, בתפקיד שהקפיץ אותו בבת אחת מאלמוניות לכוכבות, הרגע סיים קולג' ובמקום לכבוש את העולם מרגיש אבוד. בעודו מתבטל בבריכה של ההורים השמרנים-עשירים שלו, הוא נכנס לסבך של רומן מקביל עם אם (אן בנקרופט) ובתה (קתרין רוס), וכל זה כשברקע שומעים לראשונה באמריקה ובעולם הרכב מוזיקלי חדש ומסקרן בשם סיימון וגרפונקל.
כתבנו לפני מספר חודשים כמה חשוב היה "הבוגר" במונחים של תולדות הקולנוע; זאת ההזדמנות להיזכר כמה אדיר הוא היה במונחים של אחלה סרט.
5) החגיגה של באבט. 1987 הייתה שנה קולנועית נהדרת, אבל אפילו בתוכה בלט הסרט הזה, הזוכה הכל כך מוצדק בפרס אוסקר הסרט הזר. סרטו של גבריאל אקסל, המבוסס על סיפור קצר מאת איזק דניסן, הוא קולנוע קולינרי מושלם – ובאותה נשימה דרמה קומית מרגשת מאוד ומצחיקה מאוד שהתמה האמיתית שלה היא הקונפליקט הנצחי בין הנאות החיים להתנהגות שנחשבת צנועה/נכונה/מומלצת מבחינה דתית. כל זה מושג דרך סיפורה של ארוחת ערב אחת שעורכת אישה בשם באבט לתושבי כפר דני כל כך אדוק באמונתו הנוצרית-פוריטנית שלא היית מתפלא אם הישו שלהם היה לבוש.
גם "באבט" זכה לעותק דיגיטלי מחודש, וההקרנה היחידה שלו בפסטיבל (פרטים בקישור) תלווה בארוחת טעימות. ההשתתפות בה אולי אינה חובה, אבל תשמעו לנו: מה שלא תעשו, אל תבואו לסרט הזה רעבים.
5 ששווה לבדוק אם אתם ממילא באזור השיפוט של יונה יהב
1) "מה קרה ליום שני?". אקשן מדע בדיוני אלים אך רגיש, שעיקר כוחו ברעיון המבריק במרכזו. שבע תאומות זהות (נומי ראפאס, ליסבת סלנדר ב"נערה עם קעקוע דרקון" השוודי) חיות יחד בעולם הסובל מפיצוץ אוכלוסין, שיצרה גרסה קיצונית של מדיניות הילד האחד. אחים קטנים, לרבות הצעירים בלידה מרובת עוברים, נשלחים להקפאה "עד שהעולם יוכל לאכלס אותם". סבא של שבע האחיות (וויליאם דפו) העניק לכל אחת שם של יום בשבוע וגידל אותן כך שיציגו כלפי חוץ זהות אחת ומשותפת. כל אחות עוזבת את הבית רק ביום שעל שמו היא קרויה. כשאחות אחת ממענת לחזור הביתה, האחרות מנסות לברר מה קרה לה, ועל הדרך גם להישאר בחיים כשגורם עוין עם תכנית מסתורית. הבמאי הוא טומי ווירקולה הנורבגי ("שלג מת", "קוטלי המכשפות").
זה לא המד"ב הכי מקורי או מרשים של הזמן האחרון, אבל חובבי הז'אנר כנראה ייהנו - אם לא מהעלילה המפותלת אז מסצנות הקרב ומההופעה (הופעות, בעצם) של ראפאס.
2) "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה". המעשייה הזו אולי מתרחשת בישראל ודוברת עברית, אבל נראית ממקום אחר ואולי מתקופה אחרת. סופי (קרן מור) כלואה בחיי בדידות ופחד, כחברה במועדון קריאה סגור ואקסקלוסיבי עם מסורת אלימה: מדי שבוע מביאה כל חברה בן זוג לארוחת ערב וקריאה ביצירה של עגנון, נבחרת המנצחת שהביאה את הגבר הראוי ביותר. הנשים נאבקות על התואר כאילו חייהן תלויות בו, אך בשביל הגבר ההישג חסר משמעות: הרי אף גבר, ראוי או לא ראוי, לא שורד את המפגש השבועי בחיים.
כשלחייה של סופי נכנס מחזר חדש (יפתח קליין), היא מתחילה לפקפק בערך הבסיסי ביותר של המועדון: אהבה רומנטית היא טיפשות, שלא נאמר סכנת נפשות. מתחת לאלימות, אווירת האגדה שהשתבשה והעיצוב הוינטאג'י מסתתר סיפור פשוט מאוד, שבהחלט ירצה מעריצים של טים ברטון המוקדם. ביים גלעד אמיליו שנקר.
3) בית בגליל. סרטו של אסף סבן הוא סוג של "התבגרות", גרסת הנדל"ן. זוג צעיר+ילדה+עוד אחד בדרך רוכשים פיסת אדמה באזור פסטורלי ושוקדים על הקמת בית חלומותיהם. הסרט צולם במקביל לבניית בית של ממש (ובמקביל להריון האמיתי של הכוכבת, נועה קולר), כשהעלילה מתרחשת כולה בתוך וסביב שלד המבנה המתהווה, קופצת בין רגעי מפתח בבנייה ובקשר בין בני הזוג. כצפוי, מה שהתחיל אופטימי ומרגש הולך ומסתבך עם כל קיר ומרצפת חדשה, כאשר התהליך האינטנסיבי חושף בפנינו את ההיסטוריה של בני הזוג, החוזקות והפגמים בקשר ביניהם ותחושת ההחמצה שנמהלה באהבה ביניהם עם השנים. דרמה משוחקת היטב וכתובה בשנינות. יש נופים יפים, אבל זה לגמרי לא סרט דייטים לזוגות ותיקים, אלא אם הם מחפשים שיעירו אותם עם כאפה.
4) "מודי". יש סרטים שעדיף לא לדעת עליהם כלום טרם צפייה, ויש את "מודי", שעדיף לדעת עליו מראש דבר אחד: זה לא "כף רגלי השמאלית", או לצורך העניין כל סרט אחר על מישהו שהתגבר על משהו בדרכו ליצור משהו. כלומר זה כן, אבל מה שגברה עליו מוד לואיס (סאלי הוקינס) בדרכה להפוך לציירת מוערכת היה לאו דווקא הנכות שלה - דלקת מפרקים שגרונית שמעוותת את המפרקים ומגבילה את תנועתם - אלא ערימה שלמה של בעיות מולדות, ובראשן היותה אישה. בטמפרטורות של נובה סקוטיה. בשנות השפל הגדול.
הציר העלילתי שסביבו נע "מודי" הוא מערכת היחסים בין האמנית המתהווה לדייג המתבודד שמעסיק אותה כסוכנת בית (אית'ן הוק). אם קואליציית הדפוקים שלהם נראית קצת מעושה בשליש הראשון של הסרט, הרי שבמשך הזמן יוצרת הבמאית אייסלינג וולש את הספציפיות ההכרחית לסיפורים מהסוג הזה, וזה מתחיל לסחוף. פייר, התלונה העיקרית בנוגע ל"מודי" היא על משהו שאינו באשמתו: יש איזשהו טעם לפגם בכך שאחרי ככלות הכל, מוד לואיס השתייכה לאסכולה הגרועה. כאילו, ברצינות, הציורים שלה נראים כמו דוגמאות שנפסלו מלהפוך לסוודרים לחג המולד בטענה שהם צ'יזיים מדי.
5) "הקו". אדם, איש משפחה ובוס של כנופיה שמבריחה סיגריות באזור הגבול שבין סלובקיה ואוקראינה, הוא איש עקרונות. יש לו קווים אדומים בבית (היציאה שלו חמוש ברובה אל ביתו של הגבר שיוצא עם בתו היא מהסצנות המוצלחות והמצחיקות של השנה הקולנועית הזאת) ויש לו קווים אדומים כמבריח - הוא לא בקטע של סמים והוא ממש לא בקטע של הברחת אנשים. אלא שעכשיו, כמובן, עומדים כל הגבולות האלה במבחן.
סרטו של פיטר בביאק מזכיר מאוד פרק של "הסופרנוס": זה כאילו סרט גנגסטרים אבל בעצם חקר דמות, ולא רק זו של אדם (תומאש מאשטאליר) אלא של כמה (וכמה) מדמויות המשנה. הומור, לרבות שחור משחור, מקל על הירידה בגרון של סיפור שבתכלס מורכב מאלף ואחת טרגדיות אנושיות ולאומיות.
ו-5 שאתם יכולים לנסות, אבל על אחריותכם בלבד
1) "ארוחת הערב". הבמאי הישראלי לשעבר אורן מוברמן ("השליח") בעיבוד קולנועי שלישי לספרו של הרמן קוך (שתי הגרסאות הקודמות דיברו הולנדית ואיטלקית). שני אחים, חבר קונגרס בשם סטן (ריצ'רד גיר) ומורה קצת מטורלל בשם פול (סטיב קוגאן), יוצאים למסעדת פאר עם נשותיהם - בהתאמה רבקה הול ולורה לייני - כאילו כדי לאכול טוב ותכלס כדי לטפל במשבר שנוגע לכל אחד מהמסובים. זה סיפור פשוט, אבל מוברמן בחר במבנה מסובך ועתיר פלאשבקים שהופך את הצפייה לעבודה. זה עדיין יותר נגיש ומתקשר מ"סרט פסטיבלים" קלאסי, אבל קחו בחשבון.
2) "אמוק". חקירת רצח של איש עסקים נקלעת למבוי סתום. כעבור שלוש שנים מתפרסם ספר עם רמזים לגבי זהותו של הרוצח, ובלש משטרה בשם יאצק (הו כן, יאצק!) מחליט לפתוח מחדש את התיק בעזרת הסופר – שבאופן טבעי הוא יותר על תקן חשוד מאשר במשבצת התחקירן. בסופו של דבר, מה שמפריד בין המותחן שביימה קסיה אדמיק לכל מותחן אחר שראיתם הוא ש"אמוק" דובר פולנית; גנריות היא לא דבר נדיר בסרטי ז'אנר, ואם אתם זורמים עם זה, תקבלו בתמורה מה שיש מבקרים שמגדירים כ"מותחן יעיל" (והמציקים יתהו: יעיל נגד מה?).
3) "נימוסים טובים". האם זה סרט אימה? כאילו כן: זה על אחות שחורה שמאמצת תינוק לבן שהוא תכלס איש זאב. אבל מפחיד זה לא, בכלל לא, ונראה שהבמאים-תסריטאים ג'וליאנה רוז'אש ומרקו דוטרה מתעניינים הרבה יותר ביצירת משל על החברה המעמדית להחריד של סאו פאולו. לא חסרות כאן סצנות טובות והפתעות עלילתיות (ליתר דיוק בחירות מפתיעות של כמה מהדמויות), אבל הדידקטיות קצת מייבשת לסרט הזה את הצורה. תכלס? בדיוק ההפך מ"לחובבי הז'אנר".
4) "הקצב, הזונה ושתום העין". השם מזכיר קצת את "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" של פיטר גרינוויי, ולמען האמת גם הסרט: הבמאי יאנוש סאס הופך הונגריה של 1925 לבית מטבחיים אחד גדול, די מילולית. אין טעם להיכנס כאן לתיאורי עלילה: זה סיפור ביזארי, אלים מאוד ומצולם בשחור-לבן, שבמרכזו לוחם שגידל מצפון, זונה לשעבר שהופכת לבת זוגו והאיש העשיר שרוצה אותה לעצמו. אוהבים אתגרים? זה בשבילכם. אחרת פחות. הרבה פחות.
5) "אחים בחורף". יש משהו מאוד מסקרן בסרט הביכורים של הבמאי הלינור פלמאסון. זה מתחיל בלוקיישן, עיירת כורים נידחת בצפון הצפון; זה נמשך בקונפליקט, שנוצר כשהאלכוהול שהאח הצעיר מזקק בעצמו כמעט הורג את אחד הכורים. אלא שבין האסתטיקה שמייצר המכרה והקצב שלוקח את הזמן שלו, חוויית הצפייה מתגמלת רק לעתים – והן די רחוקות. עם זאת, אם קולנוע פסטיבלי הוא כוס התה קמומיל שלכם, אז זה אחד ההימורים היותר מעניינים בחיפה השנה.
ו-5 שלא ראינו, אבל אנחנו מתים לראות
1. "אהבה חסרה". בפעם הקודמת שאנדריי זבייגינצב הציג סרט בחיפה, "לוויתן" המונומנטלי, כל ההקרנות היו מלאות עד אפס מקום. אין סיבה שזה לא יהיה המצב גם עם סרטו החדש, זוכה פרס חבר השופטים של פסטיבל קאן. כמו בסרטיו הקודמים, גם הפעם יש להניח שהסיפור הבסיסי על זוג בהליכי גירושין ובנם הבודד יתגלה כסיפור רחב יריעה, מורכב ואנושי מאוד.
2. "אגדת המלך שלמה". ציפור נדירה במיוחד תנחת השנה בחיפה: סרט אנימציה לילדים, באורך מלא, תוצרת ישראל. סרטו של חנן קמינסקי הוא אחד הפרויקטים הכי מסקרנים של השנה, עם עיצוב דו ממדי מקסים ופרשנות חדשה למעשיות על שלמה המלך, נעמה העמונית ומלכת שבא.
3. "לאהוב את וינסנט". ונמשיך לסרט אנימציה אחר לגמרי, תוצרת חוץ ושאפתני במיוחד: סיפור חייו של וינסנט ואן גוך כפי שציירו אותו למעלה ממאה ציירים. כל פריים בסרט הוא ציור שמן על בסיס יצירותיו של האמן או ברוח סגנונו הייחודי (ויש עשרות אלפים כאלה). התגובות מהקרנות בפסטיבלים אחרים, בהם פסטיבל האנימציה המוביל אנסי בו זכה הסרט בפרס חביב הקהל, מספרות שליומרה הפסיכוטית הזו יש כיסוי רגשי ואמנותי הולם.
4. "להרוג אייל קדוש". בזכות סרטים כמו "שיני כלב", "אלפים" ו"הלובסטר", יורגוס לנתימוס היווני סימן את עצמו כאחד הבמאים הייחודים ומפצלי הקהל שפועלים כיום. חובביו יכולים לנתח לעומק את האימה, העוצמה אך גם ההומור שביצירתו, בוגרי בצלאל מתעלפים מהשוטים המרהיבים – אבל אלה מבין הצופים שלא מתחברים לסגנון ממש שונאים אותו. תעשו את השיקולים שלכם; אנחנו כנראה נבדוק את בוגר פסטיבל קאן 2017 המדובר הזה בכיכובם של קולין פארל וניקול קידמן (שכבר הופיעו יחד, ממש לא מזמן, ב"פיתוי").
5. "מונטנה". אנחנו לא יודעים הרבה על סרטה הראשון כבמאית של המלהקת לימור שמילה, וכנראה שזו אחת הסיבות המרכזיות להיותו כה מסקרן. כן אפשר לומר שהוא מתרחש, כמו "געגוע" הטרי של שבי גביזון, בעיר עכו. במרכז העלילה ניצבת אישה המבקרת שוב בעיר שנים אחרים שעזבה, מסיבות שיתגלו ויצופו מחדש על רקע התאהבותה באישה אחרת, נשואה ואם לילדים.
mako תרבות בפייסבוק