שש שנים עברו מאז הכריז על כניסתו לפוליטיקה, ובזמן שעבר נראה שמעט שכחנו את המונומנט התרבותי שהיה "יאיר לפיד". השיער כבר הלבין מאז, הג'ל ירד, הטי-שירט השחורה הוחלפה בחולצה מכופתרת ועניבה, אבל בחיוך הנונשלנטי עדיין אפשר לראות את אותו יאיר לפיד שהרטיב את חלומותינו עוד מתחילת הניינטיז. מי שאולי יהיה ראש הממשלה יום אחד, ביסס את מקומו בלב הקונצנזוס עם שנים רבות של הנחייה והגשת תכניות בפריים טיים, כמו גם עם טוריו האישיים המצליחים (לפיד גם ערך את המקומון "עיתון תל אביב", כתב ספרים, שירים וסדרות טלוויזיה). אבל הרבה לפני שכבש את המדינה עם מותגים פופולאריים כמו "מה ישראלי בעיניך", לפיד התבלט כאחד החתיכים הבכירים בישראל, מעין ליאור מילר עם ג'ל בשיער וטור בעיתון.
פניו המסותתות של לפיד התניעו את הקריירה הטלוויזיונית שלו (ויש שיאמרו גם הפוליטית), אבל לפני כן הן השיקו דבר חשוב בהרבה - קריירת משחק קצרצרה ואגדית. לפיד שיחק בשני סרטים בלבד - "מעבר לים" (יעקב גולדווסר, 1991) ו"שירת הסירנה" (איתן פוקס, 1994), אבל בזמן המסך המועט הספיק לקבע בבטון טייפ קאסט שליווה אותו עד עצם היום הזה. אם לא ראיתם את שני הסרטים, אני יכול להרגיע אתכם, הופעותיו הקולנועיות של יאיר לפיד הן בדיוק מה שהייתם מצפים. אם נסכם את הטייפ קאסט במילה אחת, היא תהיה בדיוק המילה שחשבתם עליה: דוש (אל תבואו אלי בטענות, לא אני ליהקתי).
בצפייה מחודשת מפתיע לראות עד כמה יאיר לפיד הוא יאיר לפיד: היציבה הקשוחה והנונשלנטית, הראש מוטה הצידה, הג'ל בשיער והז'קט השחור. הדמויות שהוא מגלם הן כמו יאיר לפיד על סטרואידים, פרודיה על דמותו של לפיד הצעיר והשרמנטי שכולנו זוכרים, עם החולצה המתפקעת משרירים והתלתלים הבוהקים. ואכן, ההפתעה הראשונה היא עד כמה הוא רחב ומנופח בשני הסרטים. מדובר במידה רבה באשליה בשל גובהו, אבל לפיד נראה עבה במידה לא הגיונית, רמות עובי כמעט לא אנושיות. מעבר לעוביו, כל פרט בדמותו הקולנועית צועק יאיר לפיד, מהסטיילינג ועד להבעות הפנים הכי קטנות (ולא, הן לא כל כך קטנות).
נראה כאילו בתחילת דרכו, עם פחות אמביציה ויותר הומור עצמי, לפיד לקח על עצמו שני תפקידים שמשתמשים בדמותו הציבורית ומלעיגים אותה (או לפחות ניתן להניח שהיוצרים התכוונו לכך). למרות שהראשון מתרחש בשנות החמישים והשני בשנות התשעים, בשני הסרטים הוא לבוש כמעט אותו דבר, ב"מעבר לים" כג'יימס דין לעניים עם טי שירט שחורה וז'קט עור שחור, וב"שתיקת הסירנה" כיאפי אלגנטי וחלקלק עם, ניחשתם נכון, טי שירט שחורה ובלייזר שחור. סגנון המשחק שלו הוא זהה בשני הסרטים, אם אפשר לקרוא לזה סגנון משחק. לפיד לא ממש משחק, הוא פשוט בא ומניח את יאיר לפיד על המסך, עושה עיניים לכל כיוון בשרמנטיות מוגזמת ומנסה לדקלם את השורות כמיטב יכולתו.
הוא צועד ביציבה ששמורה רק לאנשים קשוחים וחלקלקים במיוחד, מעין חצי צליעה שמבטאת את המאמץ שנדרש כדי להזיז את גוש השרירים המוצק, יחד עם תחושת נוחות אינסופית וביטחון עצמי לא אנושי. הוא לא ממש מבטא רגשות, כשמסתכלים עליו הרגש היחידי שעולה מעיניו הוא "אני חתיך". הראש כל הזמן מוטה הצידה, אף פעם לא ישר, לפיד מגזים את המחוות הטבעיות שלו ויורה אותן בלי הבחנה. כמו נער מתבגר שעושה פרצופים מול המראה, מתאמץ לשוות לעצמו מראה גברי ומבט בוטח. בחינה מדוקדקת של הבעות פניו מובילה למסקנה מרעישה: הוא כל הזמן עושה דאק פייס.
מי שישוטט קצת בסטוריז יוכל בקלות למצוא הדים לתופעה. הפרצוף שהגדיר את עידן הסלפי - מתיחת שפתיים קדימה באופן שמדגיש אותן ומצר את הלחיים - מקבל חיים חדשים ומוזרים כשהוא עובר לוידאו. אביבית בר זוהר לדוגמה, התפרסמה בכך שהיא מדברת עם דאק פייס מוגזם במיוחד, מה שמשווה לה צורת דיבור מוזרה ומתיילדת (אסי עזר אף חיקה את התופעה בפניה). לפיד פחות מוקצן בדאק פייס שלו, אבל גם הוא עושה אותו כל הזמן, גם תוך כדי דיבור. מעבר לכך שהיא מצרה את פניו ומציגה אותם בצורה הכי מחמיאה, ההבעה הילדותית, שמשדרת ביישנות פתיינית, מעניקה לדמותו הקשוחה מידה של מתיקות שמרככת ומאזנת את הגבריות המתפרצת.
הדאק פייס של יאיר לפיד כמו אומר, 'אני לא סתם דוש, בפנים אני גם רגיש'. אני לא סתם בליין חתיך, אני יודע גם לכתוב טורים קורעי לב. אני אוהב את עצמי, אבל אתם תאהבו אותי לא פחות. הגם שהקסם הזה מעט גס ומשומש, אין ספק שהוא עובד. לפיד הוא בלתי מושג, מורם מעם, אבל עמוק בפנים מתחבא חלק שהוא בדיוק כמונו, ביישן וחסר ביטחון. הוא לא עבד לביישנות, הוא ניצח אותה, ועכשיו היא הפכה לעוד כלי בארסנל שלו, מקרבת אותנו אליו אך משאירה אותו במרחק אירוני בטוח. השפתיים מתכווצות מעט, קצת כאב נחשף, ומיד נכנס לו חצי חיוך ומבהיר שהכל יהיה בסדר. יש לו צד רגיש ופגיע, אבל לפני הכל ומעל לכל, יאיר לפיד הוא גבר גבר.
בשני הסרטים הוא משחק בתפקיד משני יחסית, ומגלם דמות אנטגוניסטית, רעה או בעייתית. ב"מעבר לים", דרמה תקופתית על ימיה הראשונים של המדינה, הוא מגלם את בן זוגה הפרחח של אחותו הגדולה של הגיבור, בגילומה של מילי אביטל. הפריים הקולנועי הראשון של יאיר לפיד הוא שריר, עליו מילי אביטל מציירת לב. הפריים השני הוא תלתל שחור משוח בג'ל. בסצנה הראשונה הוא מתמזמז עם אביטל, ממשש אותה בלי הפסקה, גם כשהם נאלצים להתחבא בארון כשהוריה נכנסים לבית. הדבר השני שלפיד הפרחח מהפיפטיז עושה? מבקש מסרק, כמובן. מאוד חשוב לו להסתרק.
בסצנה השנייה שלו הוא כבר פורץ לחנות בעזרת אחיה הקטן של מילי אביטל, על ראשו גרב ניילון, שכמובן יורדת מהר מאוד, לפני שהפריזורה תיהרס. בין הציטוטים הנהדרים שהסצנה מספקת אפשר לציין את "יאללה הביתה פיפי ולישון" או "סתום ת'פה יא מיקרוב", אבל השיא מגיע ברגע בו הוא עוצר את השוד כדי להסתכל במראה ואומר לעצמו, "שולץ, אתה תותח". בפעם הבאה שנראה את שולץ, הוא ילבש חליפה מגונדרת (אותה גנב כמובן) בקידוש בבית משפחתה של אביטל, אבל ברור שהחליפה לא מכסה על אופיו הפרחחי, ואכן, כשמגיע שוטר לדירה הוא ממהר לברוח. אחרי הבלגן בארוחת השבת, מילי נוסעת מעבר לים, ושולץ חוזר רק לעוד שתי גיחות קצרות, כשהוא לוקח את הגיבור לסיבוב במכונית היוקרתית שלו, ולבסוף כשהוא פורץ לבית המשפחה עם אותו כובע גרב, נתפס, ממלמל משהו על מסרק ששכח וחומק משם בהזדמנות הראשונה. לסיכום, תפקיד קטן. אבל כמה קטן, ככה מושלם.
בסרטו השני, "שירת הסירנה", דרמה רומנטית שמתרחשת בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, לפיד קיבל תפקיד מרכזי בהרבה: הצלע הלא נכונה במשולש האהבה אליו נקלעת הגיבורה. הוא מגלם את עופר שטרסברג, האקס המיתולוגי של גיבורת הסרט טלילה. למעשה, ספרה של עירית לינור, עליו התבסס התסריט (גם אותו לינור כתבה) הוא המקום בו הוטבע הביטוי "האקס המיתולוגי". אפשר להגיד שלפיד מגלם את האקס המיתולוגי המקורי, הארכיטיפ של האקס המיתולוגי - מושלם בכל פרמטר חיצוני, אבל לא מי שיעשה אותה מאושרת. לפיד ניצב כל הסרט בעמדת האופציה הטובה יותר, אותה הגיבורה פשוט לא רוצה לקחת. טלילה מקנאת קצת כשהיא רואה אותו עם בחורה צעירה, ונדלקת כשהוא שומע אזעקת טילים וממשיך לשתות את הקפה שלו במקום למהר למקלט, אבל בסופו של יום היא מבינה שזה לא אמיתי: "אתה מגזין, לא רוצה לחיות עם מגזין".
כמו דוש אמיתי, עופר מעולם לא אמר לטלילה שהוא אוהב אותה (למרות שהיו בזוגיות כמה שנים), וכשהיא מעמתת אותו עם העובדה הוא עונה בחיוך מדושן, "אבל זה... מובן מאליו, לא?". כשהוא מציע לה נישואים והיא מהססת, הוא פולט, "מה הבעיה שלך להגיד כן?". היא עונה בשובבות, "אולי...", ופניו חוזרות מיד להבעה הבוטחת. עם חצי החיוך המפורסם, הוא מאגרף את ידו ומקרב אותה לפניו, בגרסה הקשוחה של הפסל "האדם החושב". לא במפתיע, אם נרצה לסכם את הדמות שלפיד טיפח מאז אותן שנים, זאת נראית כמו הגדרה ממצה: "הגרסה הקשוחה של האדם החושב".
לפיד בדמותו של עופר היאפי יותר דומה לדמותו האמיתית. בניגוד לעבריין הצעצוע שגילם בסרט הראשון, הפעם הוא מגלם צעיר עירוני, עשיר ומשכיל, בדיוק כמוהו. הקריצה המכוונת של יוצרי הסרט מספקת רגעים קומיים נהדרים, אבל הקירבה בין הדמות האמיתית והפיקטיבית צובעת את כל חווית הצפייה באור עגמומי מעט. הגיבורה זורקת אותו בסיום וחוזרת לצלע הנכונה במשולש הרומנטי. לפיד מעולם לא היה הגיבור, אפילו לא מושא אהבתה של הגיבורה. הוא מוצלח ויפה וחכם, אבל אנחנו אמורים להסתכל עליו בחשדנות ובוז מסוים, לא להזדהות איתו או לאהוב אותו.
בשנים שעברו מאז הוא ניסה לטשטש את זה, להטביע את ההתנשאות בגלונים של ישראליות, אבל האיכות המקורית הזאת לא עזבה אותו מעולם. לפיד הוא מושא קנאה, לא מושא הזדהות. הוא יותר מוצלח מאיתנו, נראה טוב יותר, עשיר יותר, נינוח ושלם עם עצמו. במדינה בה ראש הממשלה מפורסם בכך שאשתו מכפכפת אותו, במדינה בה המנהיגים לרוב יהיו קשישים, עייפים ושמנים, לא בטוח שיש מקום למותג המצוחצח של לפיד. היינו מאוד רוצים להזדהות איתו, זה היה אומר עלינו דברים טובים, אבל השלמות שלו תמיד משאירה אותו במרחק בטוח, משקיף עלינו עם חצי חיוך מלא מודעות עצמית. זה רק נראה כאילו הוא מסתכל לנו בעיניים, כשבעצם הוא עושה פרצופים מול מראה מדומיינת. כמו שאבחנה טלילה בשנינות ניינטיזית טיפוסית: לפיד הוא מגזין, ואנחנו פשוט לא רוצים לחיות עם מגזין.