פעם אחר פעם מקבל עולם הקולנוע הדוקומנטרי בישראל בשורות המעידות על היותו "מעצמה" בקנה מידה עולמי. בדרך כל נוגעות הבשורות הללו בסרטים בעלי הקשר "פוליטי", כמו למשל "5 מצלמות שבורות" או "שומרי הסף", העוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל השבוע הן הגיעו לסרט העוסק בנושא האוניברסאלי הקרוי "אהבה" וליבו נמצא, מכל המקומות שבעולם, בדירה צנועה בשכונת תל גיבורים בחולון.
"השדכנית", סרטם של המפיק ברק היימן והבמאי דני וסרמן המוקרן בימים אלה בסינמטק ת"א, זכה השבוע בפרס הראשון בפסטיבל קרקוב בפולין, אחד מהפסטיבלים הותיקים והחשובים בתחום, המתקיים זו השנה ה-54. "הפרס מוענק לסרט עבור תיאור רגיש של מערכות יחסים בין-אישיות, סובלנות, זמן שחולף וההתנגשות בין מסורת למודרניות", נימקו שופטי הפסטיבל את הזכייה, "אבל יותר מהכול מוענק הפרס על תיאור עמוק ורב-מימדי של אישה חכמה ומעוררת השראה". עוד בטרם יבשה הדיו מתעודת הפרס בקרקוב, זכה אמש (רביעי) הסרט גם בציון לשבח מחבר השופטים בפסטיבל בלגרד.
גיבורת הסרט, אותה אישה "חכמה ומעוררת השראה", היא טובה שמיסאן. שדכנית עם רקורד של כ-500 זיווגים מוצלחים, וגם אישה הסובלת ממחלת ניוון שרירים המרתקת אותה לכיסא גלגלים בלי יכולת להניע שום איבר מלבד הראש, שלא מפסיק לעבוד על מציאת הזוגית לכל מי שזקוק לה - ואין אחד שלא. אל טובה מגיעים אלה שרוב האפשרויות סגורות בפניהם. גרושים מבוגרים, אישה עיוורת, נכים בכיסאות גלגלים, "טרנגוזות", כלשונה.
טובה אינה מייפה את המציאות ונזהרת מלהבטיח ללקוחותיה הבטחות שווא. "אם היא שחרחורת עם גבות מסודרות, אין לה שפם, אין לה שערות ברגליים, זה בסדר בשבילך?", היא שואלת את אחד מהם. "הוא לא מלך היופי", היא מתארת את יוסי, נכה בכיסא גלגלים אותו היא מנסה לשדך לרוזנה, נכה גם היא. "את מאמינה באהבה? קדחת", היא אומרת לה בפגישה המשותפת. "בעזרת השם יהיה שידוך. השאלה היחידה היא - אתם יודעים לוותר"?
טרנגוזה דה לוקס
"כשהבנתי שאני רוצה להיכנס לעולם של הסרטים הדוקומנטריים, שאלתי את עצמי על מה אעשה את הסרט הראשון שלי", מספר דני וסרמן (50), שהיה בעברו עיתונאי, תחקירן בקולנוע הדוקומנטרי ותסריטאי, וזהו סרטו הראשון כבמאי. "תמיד עניין אותי איך אנשים מתמודדים כש'השמיים נופלים עליהם', ונזכרתי בטובה, שדכנית חולה בניוון שרירים שפגשתי לפני 15 שנים כשהייתי עיתונאי. קצת חששתי להתקשר אליה, כי כבר אז היא יכלה רק להזיז אצבע אחת ובעלה גבי היה סוחב אותה על גבו, מניח אותה בכיסא גדול בסלון ושם, בעזרת האצבע האחת שעדיין יכלה להזיז, היא הייתה פותחת וסוגרת את הרמקול ועונה לטלפונים מכל מחפשי האהבה שלא פסקו לצלצל אליה. אחרי כל כך הרבה שנים חששתי מעט שהיא כבר לא בן החיים, אבל כשהתקשרתי היא ענתה בקולה הרועם ו'השדכנית' יצא לדרך".
איך היה המפגש עם טובה?
"כשהגעתי לסלון הגדול של טובה בחולון, חששתי מהרגע שבו אכנס ואראה אותה. יש משהו מפחיד בלהיכנס לחדר שבו שוכב אדם מאד חולה, אבל המציאות הרי שונה מאד ממה שאנחנו מתכוננים אליו. הגעתי לבוש יפה עם ארשת רצינית של במאי, בעיקר כדי שהיא תבטח בי ותיתן את הסכמתה. הסלון היה רועש, מלא בשכנים, אנשים נטושים שטובה אספה לביתה, ואינספור מחפשי אהבה. באותו הזמן טובה לא השתמשה עדיין במכשיר שמיעה. היא ביקשה ממני להרים את הקול, ודי מהר קלטה שאני מתקשה לדבר בקול רם. היא עצרה את השיחה, כולם השתתקו כדי לשמוע, והודיעה בקול רם שאני 'טרנגוזה!' - כינוי חיבה שהומצא בביתה לכל מי שיש לו דפקט נפשי או פיזי. כולם חייכו, ולקח לי זמן להבין שהם לא לועגים לי. רק אחרי כמה ביקורים הבנתי שכשטובה מודיעה שאתה 'טרנגוזה', זה כאילו התקבלת למועדון שלה. מי שטובה חושבת שהוא יותר דפקט מהרגיל, מקבל ממנה את הכינוי שבו היא מכנה את עצמה - 'טרנגוזה דה לוקס'. מי שממש מתעלה בתחום, יקבל את התואר 'טרנשוסה'".
האהבה הרומנטית נתפסת כ'מוצר מושלם'. כזה שיספק לך את כל מה שחסר לחיים שלמים ו'מושלמים, אבל בחיים האמיתיים בן הזוג אינו מוצר, ודי מהר האכזבה והכעס יופיעו – כי הרי הובטח לי מוצר מושלם, ומה עושים עם מוצר שמאכזב? במקום הזה עומדת טובה בודדה מול פנטזיות של מחפשי אהבה, שמגיעים אליה אחרי שפומפמו באינספור שירים וסרטים. 'אין אהבה יא טרנגוזה!', היא מטיחה בהם בנחישות, לעתים בבוטות ממש. תפיסת האהבה של טובה היא תפיסה הפוכה. האהבה מבחינתה אינה מוצר קפיטליסטי, אלא ההפך המוחלט - ויתור על אינסוף תפיסות ותשוקות שנמכרות לכולנו".
"זה אולי יישמע מפתיע, אבל כשניסינו לעניין מחפשי אהבה להשתתף בסרט, יותר מחפשי אהבה נכים הסכימו להשתתף בו מאשר אנשים רגילים. אני חושב שהם הרגישו שיש לזה חשיבות מיוחדת, כי הם יודעים ומרגישים שהחברה שלנו, שמאמינה בדוגמניות ובריאליטי, מעלימה אותם או לועגת להם ומנצלת אותם. לאנשים עם מוגבלויות יש המון חכמה שונה להעניק לנו, האנשים ה'רגילים' שנמצאים במרוץ העכברים האינסופי. לא מפתיע שדאגו להעלים אותם מחיי התרבות, הרוח והתקשורת שלנו".
גם ברק היימן, למרות שמאחוריו קילומטראז' עשיר ביותר כיוצר וכמפיק קולנוע דוקומנטרי, לא מצליח להסתיר את אהבתו הרבה ל"בייבי" הספציפי הזה. "הצלחנו למצוא את האיזון העדין והשברירי שבין המימד הטראגי והקשה כל כך של הסיפור, לבין אותה ארשת מבודחת, מלאת ההומור והחיים, שמאפיינת את רוחה של הגיבורה ואת האנרגיה בביתה", הוא מסביר. "אני חושב שזה המפתח להבנת סוד קסמו של הסרט הזה. למרות הבסיס המדכדך שלו - זהו סרט זורם משעשע ואופטימי. הרבה מזה קשור לתהליך העריכה. נפגשנו עם ארבעה עורכים, חלקם אף התחילו לעבוד על הסרט, אבל בסופו של דבר רק עם רון גולדמן, שכבר עבד איתנו בסרטים 'גשר על הואדי' ו'בדרך הביתה', הצלחנו להגיע לאותו איזון נכסף. ההתרגשות בקולה של טובה כשסיפרתי לה ולבני משפחתה על הזכייה, הייתה שווה את כל הלילות הארוכים בחדר העריכה עם דני ועם רון".
מה לקחת מתהליך יצירת הסרט?
"מבחינתי מה שהיה חזק ומשמעותי בעשיית הסרט הוא המפגש עם גבי בעלה של טובה. דני דיבר על היחסים בין טובה וגבי כאלמנט חשוב ומאד בסרט, ואני בטיפשותי וצרות אופקיי לא הבנתי על מה הוא מדבר, כי על פניו גבי הוא דמות מאד לא נעימה. בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא היה מאד תוקפני וחסר סובלנות ואמרתי לעצמי ש'אין מצב שנצליח לעשות משהו יפה עם האיש הזה'. לשמחתי הגדולה דני התעקש על החלק הזה בסיפור, ונתן לי שיעור מאלף. אהבתם של גבי וטובה נוכחת ומשמעותית בסרט, וכמו שדני אמר לי בפגישתנו הראשונה – 'זה סיפור אהבה גדול מהחיים'".
הסרט "השדכנית" יוקרן בשבת הקרובה (7.6) ובכל יום שבת בחודשים הקרובים בשעה 11:30 בסינמטק ת"א, וביום רביעי (11.6, בשעה 20:30) בסינמטק חולון, בהקרנה חגיגית בנוכחות גיבורת הסרט טובה שמיסאן והבמאי דני וסרמן.