הציפייה לסרטו החדש של קוונטין טרנטינו (17 לינואר בישראל) הביאה אותנו לחטט בפסקול הסרט שהתפרסם בימים האחרונים, כדי לנסות ולגלות מאיפה שאב השראה. באופן לא מפתיע גם ב"ג'אנגו ללא מעצורים" מעדיף טרנטינו לוותר על פסקול מקורי ופשוט גונב פסיפס של השפעות וקריצות תרבותיות מכל הבא ליד. התוצאה, כמו תמיד, לא מאכזבת. ג'אנגו מכיל בתוכו ערבוב של נעימות מערבונים, סרטי מרוץ אמריקאים ואפילו כמו קלאסיקות פופיות מפתיעות שאתם עומדים לזמזם מעכשיו ועד לקבר.

דג'אנגו (1966)

המערבון הקלאסי של סרג'יו קורבוסי הוא ככל הנראה מקור ההשפעה הגדול ביותר על הסרט החדש, עד כדי כך שהגיבור הראשי גנב את שמו. לג'אנגו היו המשכים רבים ומגוונים, כולם היו הצלחות מסחריות, אבל אף אחד מהם לא משתווה להופעה המקורית של אחד מגדולי שחקני מערבוני הספגטי אי פעם - פרנקו נרו. השיר של לואיס קבלוב (שמקבל כאן מקום של כבוד, ואולי הגיע הזמן שנכיר בו כאחד המלחינים לקולנוע הגדולים בכל הזמנים) מוצג בפסקול בגרסתו האנגלית ולא האיטלקית. אל תתפלאו אם הרגע שבו הוא יוצג בסרט מישהו יגרור ארון קבורה בתוך הבוץ.

שמו היה קינג (1971)

תאריך התפוגה של המערבונים האיטלקיים נמצא אי שם בתחילת שנות השבעים. החל ב-1975 החלו היוצרים האיטלקיים הגדולים לעזוב את גבולות ארץ המגף ולעבור למקום שעליו חלמו: הוליווד. הם הותירו אחריהם במאים כמו ג'יאנקרלו רומיטלי, איש עם הרבה סטייל אבל יכולות הצגת סיפור פחותות בהרבה. התוצאה היא "שמו היה קינג" – סיפורו של צייד ראשים, המתחקה אחרי חבורת פורעים על גבול מקסיקו. לא צפיית חובה בשום צורה, אבל השיר הזה של לואיס קבלוב הוא קלאסיקה, וטוב למצוא אותו בסרט של טרנטינו.

Hellbenders (1967)

עוד קלאסיקה של סרג'יו קורבוסי, הפעם בהלחנתו של אניו מוריקונה האגדי ("הטוב הרע והמכוער", "היו זמנים באמריקה", "היו זמנים במערב"). מוריקונה מתעקש כבר שנים שלא להלחין פסקול לסרטיו החדשים של טרנטינו, למרות הפצרותיו של הבמאי. במקום זאת מעדיף טרנטינו פשוט לגנוב מכל מאות הסרטים האחרים שלהם כן הסכים מוריקונה להלחין. במקרה הזה מדובר באחד הסרטים הפרובוקטיביים והמרושעים יותר של קורבוסי, על חייל קונפדרציה שמסרב לקבל את העובדה שמלחמת האזרחים הסתיימה ויוצא לשדוד את חיילי הצפון.

הגיבור האמריקאי האחרון (1973)

סרט המרוצים המצוין, בכיכובו של ג'ף ברידג'יס הצעיר, מקבל כאן מקום של כבוד בזכות שיר הנושא שלו: "I got a name" של ג'ים קורסה. למה בר'ידג'יס עוד לא הופיע בסרט של טרנטינו? אנחנו דורשים תיקון.

הנשרים הם רעבים (1970)

סוף סוף סרט בכיכובו של איסטווד. דון סיגל ("פלישת חוטפי הגופות", רגע לפני "הארי המזוהם"), מביים מערבון חד המתרחש במקסיקו ובו שלושה בוקרים שמחלצים נזירה מידי רודפיה הצרפתים.

יום הזעם (1967)

לי ואן קליף האדיר משחק בסרטו של טונינו וילארי על אקדוחן שלוקח חסות על מנקה מפוחד, והופך אותו לשולף הכי מהיר במערב אמריקה. טוב, אולי לא הכי מהיר, אבל לפחות הוא מסוגל לירות במשהו. רק הרעיון שהמנגינה הבלתי נשכחת "riziero ortolani" תתנגן בסרט החדש של טרנטינו עושה לנו צמרמורת.

שכר אמת (1983)

ללא ספק הבחירה המשונה בפסקול (יותר מהבחירה בשיר של טו פאק!). אין יותר מידי קשר בין מערבונים לסרט הזה בבימויו של רוג'ר ספוטיווד, במאי עם קריירה עשירה מאוד - מטרנר והוץ' (סרט ההרפתקאות של טום הנקס וכלב בשם הוץ), ועד ל"מחר לנצח" של בונד. הסרט עוסק בשלושה עיתונאים המסקרים את ימיה האחרונים של הסומוזואה בניקראגווה. בדרך הם מפתחים משולש רומנטי. כי משטרים מושחתים הכי עושים את זה, במיוחד לעיתונאים.

קוראים לי טריניטי (1970)

המערבון בכיכובם של טטאנס היל באד וספנסר, שהיו מפורסמים מאוד באיטליה אבל אף פעם לא הצליחו לצאת מחוץ לגבולות ארצם (וחבל מאד), הוא בחירה די טבעית לטרנטינו חובב הסרטים האיטלקים. הסרט עצמו, שילוב בין קומדיה למערבון ספגטי, מומלץ לחובבי הבוץ האיטלקי. לכל השאר מומלץ ליהנות מהנעימה המפורסמת.

ובהופעת אורח - טו פאק וג'יימס בראון

לכבוד הסרט, קלאודיאו קואני, שהיה טכנאי הסאונד המקורי של טו פאק, עושה מאש אפ בין הראפר האהוב לבין מלך הסול ג'יימס בראון. התוצאה כיפית להפליא. יאללה, האקדחים שלנו שלופים.