עוד סוף שבוע עבר בפסטיבל הסרטים הכי שוקק בארץ. יונה יהב הכריז חגיגית בטקס הנעילה כי שמונים אלף צופים מילאו את האולמות בחיפה השנה, רגע לפני שהוא ברח לחגיגות פרס אופיר. חבל, אם הוא היה נשאר עוד קצת, הוא היה יכול לראות באולם מלא את "כוח משיכה", הסרט החדש והמצמרר של אלפונסו קאורון, שעליו עוד נרחיב בשבוע הבא. בינתיים רק נעשה לכם טיזינג ונספר שאולם שלם עצר את נשימתו במשך שעה וחצי, עד שכמעט נגמר לנו החמצן.
חוץ מזה, לשמחתי, הצלחתי לכפר על סוף השבוע הראשון בפסטיבל עם מספר סרטים שאפשר להגיד עליהם שהיו שווים את העליות לחיפה. למשל - יפה לנצח, הסרט החדש של פאולו סורנטינו שעלה על כל הציפיות. למזלכם - נציג איטליה לאוסקר יבקר בקרוב גם בבתי הקולנוע בהקרנות מסחריות, שבהן גם הקהל הרחב יוכל ליהנות מרצף הזיכרונות הבלתי יאומן של סופר לשעבר ועיתונאי בהווה, המנסה לחיות ברומא היפה והנרקבת. סורנטינו לוקח את הסגנון המוכר שלו ומשייט בין מקומות היסטוריים ובין אנשים היסטריים. כן, מדובר בסרט של שעתיים וחצי וכן, יש אנשים שהוא יבחן את הסבלנות שלהם הרבה יותר מידי, אבל לאף אחד אין סיכוי לעמוד בפני יופיו הקורן של הסרט הזה.
סרט נוסף שיתחרה מול "בית לחם" לקראת טקס האוסקר הוא נציג יפן, ""like father like son. גם הסרט הזה יגיע להקרנות מסחריות בעוד חודש, ואפשר כבר עכשיו לצפות לו הצלחה אדירה בישראל. הסרט החדש של הירוקאזו קורה-אדה (החיים שאחרי) תפקד על תקן סוחט הדמעות המוצדק ביותר של הפסטיבל. במרכזו שתי משפחות המגלות כי ילדיהם הוחלפו בבית החולים מיד אחרי הלידה. קורה-אדה לוקח את הקונספט המלודרמתי הבנאלי ובונה סביבו עולם מופלא של דמויות רגישות וסוחפות. או במילים אחרות, בכיתי כל הסרט כמו ילדה קטנה עם קוקיות.
במסגרת הגילויים של הפסטיבל - ג'רמי סולנייה. תרשמו את השם, הוא עוד יפתיע. סולנייה כתב, ביים וצילם בכלום כסף מותחן נקמה מעולה בשם "נקמה כחולה" (blue ruin) ובו נווד חסר כל יוצא לנקום ברוצח הוריו שהשתחרר מהכלא מוקדם מהצפוי. סולנייה מרגיש בעצמו כמו נווד והקולנוע שלו עושה הרבה מבלי להתאמץ. מהר מאוד הסרט מתהפך על הראש והופך איתו את כל מה שציפיתם לראות במותחן נקמה, אבל איכשהו סולנייה מצליח לשמור על קור רוח מהפנט. בחירה מבריקה ומפתיעה במיוחד לפסטיבל חיפה שהותירה אותי צמא לעוד.
עוד במסגרת הגילויים - המייג'ור, שהיה אמור אולי להיקרא "רב פקד", הוא מותחן אלים ומבריק שמגיע מערבות השלג של רוסיה. יורי ביקוב, שקשה להאמין שזה רק הסרט השני שלו, מציג את סיפורו של רב פקד שדוהר בדרך לבית החולים ליולדות שם נולד ילדו הראשון. בדרך הוא מתנגש בילד בן 7. הרגשתי כמעט רע עם זה שקצת שמחתי לראות סרט פסטיבל שממש מתחיל עם הדרמה על ההתחלה במקום לחכות לה עד אמצע הסרט וגם שם לפספס אותה. משם, מסכת שקרים ואלימות מצד המשטרה המנסה לכסות על התאונה הופכת לסדרה אלימה של אירועים שמהם אין דרך חזרה.
ועוד מרוסיה - "הגאוגרף ששתה את העולם" הצליח לגרום אושר ונחת לקהל הרוסי שמילא את אולם הקולנוע. הסרט, קומדיה חביבה על חייו המתפרקים של מורה לגאוגרפיה חסר הכשרה, גרם לאולם לשאוג מצחוק, בסרט שככל הנראה הצליח ללכת לאיבוד לגמרי בתרגום (כך לפחות אמרו לי דוברי הרוסית אחרי הסרט). וגם בלי שהצלחתי להבין עד כמה הסרט באמת מצחיק, הוא היה כדור הרגעה נחמד בין כל הסרטים הקשים והעצבניים שהוצגו בפסטיבל.
ועוד במסגרת התגליות - "חטיפה בלב ים" כבר הספיק להיות מוקרן ביס 3 בזמן הפסטיבל, ועדיין היה משמח לפגוש את הסרט הזה על המסך הגדול. "חטיפה" עוסק בספינה השייכת לתאגיד דני הנחטפת ע"י פיראטים סומלים בלב האוקיינוס ההודי. מלחיץ כמו שזה נשמע.
ג'ים ג'רמוש הציג בפסטיבל את הסרט החדש והלא קוהרנטי שלו "רק אוהבים שורדים", שמשום מה גרם לתסכול רב בהקרנה שאני נכחתי בה. לא מבין למה, זה אמנם לא מהסרטים הגדולים של ג'רמוש, אולי אפילו בין החלשים, אבל הוא חביב בהחלט והסוף שלו יגרום לכם לרחף מחוץ לאולם. אבל משום מה שורה שלמה קמה והלכה כשהתברר שמדובר בסרט ערפדים. לכו תבינו אנשים.
אז מעבר לכמה סרטים לא טובים (אני מסתכל עליך, "15 שנה ועוד יום"), אפשר היה לחתום את פסטיבל חיפה כמו שצריך. הפרסים ניתנו, הסרטים מילאו אולמות, והדים סם המגעיל בדוכנים שממול לאודיטוריום נמכר בערימות. נתראה בפסטיבל ה-30.