האגדה מספרת שהקרנות הניסיון של הסרט "פריקס", בינואר 1932 בסן דייגו, היו פשוט קטסטרופליות. חלק מהקהל נטש את האולם בזעם, אחת הצופות ברחה בצרחות, ואישה אחרת איימה לתבוע את אולפני MGM בטענה שהסרט היה כה מזעזע שגרם לה להפלה. גם הביקורות המעטות שהתפרסמו היו חריפות, וב-MGM החליטו שאין ברירה אלא לקצץ משמעותית את הסרט לפני יציאתו הרשמית לאקרנים. זה לא עזר. הסרט נכשל מסחרית והפסיד 164 אלף דולרים, נקטל אצל רוב המבקרים, ירד מהמסכים מוקדם מהצפוי וחיסל מעשית את הקריירה של הבמאי, טוד בראונינג. הסרט נחשב לשנוי במחלוקת ברחבי העולם ואף היה אסור להקרנה בבריטניה במשך למעלה מ-30 שנה. 

כנראה שהציבור עדיין לא היה מוכן לסרט אותנטי על מופעי שוליים בקרקס, להצצה לחייהם של דחויי החברה. אולי העדיף להדחיק את קיומם של המעוותים והפִּסְחִים, המכוערים והשונים. אבל אז משהו השתנה. זה לקח כמה עשורים, אך הצופים והמבקרים החלו להתבונן בסרט בצורה אחרת - באמפתיה, בחמלה. ביום רביעי האחרון, "פריקס" הגיע להקרנה נדירה בסינמטק תל אביב, וזו היתה הזדמנות פז לראות על מסך גדול את אחד מסרטי הקאלט המשונים ביותר בהיסטוריה.

הכול התחיל בסיפור קצר של טוד רובינס בשם "דורבנות". בראונינג, שבצעירותו עבד בקרקסים ובמופעי שוליים, שכנע את MGM לרכוש את הזכויות לסיפור. בראונינג זכה להצלחה עצומה עם סרט אימה אחר, "דרקולה" (1931), ושאף להפיח רוח חיים דומה ב"דורבנות". אירווינג ת'ולברג, אחד המפיקים החשובים ב-MGM, דרש מהתסריטאים ששכר לכתוב תסריט אימה נוראי במיוחד. התסריט המוגמר של "פריקס" היה שונה מ"דורבנות", אבל שמר על מהותו - גמד קרקס מתאהב בלוליינית "רגילה" ושואף לשאת אותה לאישה. היא מסכימה להתחתן איתו, אבל רק כדי לרשת את הונו. כאשר הגמד מגלה את המזימה שרקמה הלוליינית יחד עם בן זוגה, השרירן, הוא סוחף את שאר חברי הקרקס לנקמה אכזרית. נהוג לספר שלאחר שת'ולברג קרא את התסריט, הוא ישב במשרדו כשראשו טמון בין ידיו ואמר בעצבות "ובכן, זה אכן נוראי". 

פריקס (צילום: Metro-Goldwyn-Mayer)
פריקס, מתוך הסרט | צילום: Metro-Goldwyn-Mayer

תהליך הליהוק היה מורכב, בראונינג שאף לאותנטיות בהרכבת הקאסט. המלהק, בן פיאזה, תר ברחבי ארצות הברית במשך חודש בין מופעי מוזריות בחיפוש אחר אמני קרקס מתאימים. בין ה"פריקים" שנבחרו שווה לציין את ג'וני אק חסר הרגליים (שזכה לכינוי "Half Boy" - ילד חצי), אולגה רודריק (שהייתה "אישה מזוקנת" והתהדרה בזקן ארוך ומרשים), התאומות הסיאמיות ויולט ודייזי הילטון, ג'וזפין ג'וזף (שהייתה אינטרסקסואלית, גופה היה חצוי לחצי נשי וחצי גברי), הנסיך רנדיאן חסר הגפיים (שנודע בכינוי "הזחל האנושי"), "ראשי הסיכה" זיפ, זופ ושליצי (להם הייתה מיקרוצפליה, שגרמה לראשם להיות קטן מרגיל), פיטר רובינסון ("איש השלד"), אליזבת' גרין אשת החסידה וקוּקוּ, אשת הציפור. עבור התפקידים הראשיים לוהקו הגמדים הארי ודייזי ארלס, שבסרט שיחקו בני זוג, אך במציאות היו אח ואחות. לצידם לוהקו גם שחקנים "רגילים", רובם לא מוכרים.

גם הצילומים עצמם היו מאתגרים. חלק מעובדי MGM הביעו גועל למראה הפריקים בסט הצילומים, ולואי בי. מאייר, מנכ"ל האולפן, היה כל כך מזועזע מהפריקים שדרש לבטל את ההפקה. אלא שת'ולברג האמין בסיכויי ההצלחה של "פריקס", והצליח לשכנעו שיש להמשיך בהפקת הסרט. נמצאה פשרה שהרגיעה את אנשי האולפן: רוב הפריקים, בעיקר אלו שהיו יותר גרוטסקים למראה, הושמו באוהל משלהם, שם נאלצו לאכול את הארוחות שלהם בנפרד משאר הצוות. רחוק מהעין, רחוק מהלב. גם לבראונינג לא היה פשוט במהלך הצילומים - מעבר לכך שנאלץ לביים אמני קרקס שלא בהכרח הבינו במשחק קולנועי, הוא נהג לחוות סיוטים חוזרים בהם הופיעו חלק מהשחקנים. הוא סיפר שכמעט ולא ישן לכל אורך ההפקה. הצילומים ארכו 36 ימים בלבד, ות'ולברג שמר על אופטימיות. עד להקרנות הניסיון בסן דייגו.

העומק האנושי

הקהל הגיב באימה. צופי הקולנוע של התקופה אהבו סרטי אימה ואהבו אסקפיזם, אבל לא את "פריקס", שנתפס כסרט נצלני, ציני ומעורר בחילה. עלילת הנקמה הראשית הייתה קשה לעיכול, ועלילות המשנה היו לא פחות מהזויות. קטע זכור במיוחד כולל את הנסיך רנדיאן, שנולד ללא ידיים או רגליים, אוחז בסיגריה ומדליק אותה, כל זאת כאשר הוא משתמש בפיו בלבד. בסצנה המקורית, לפני שקוצרה בעריכה, הוא אפילו גלגל את אותה הסיגריה. קטע נוסף מציג את אולגה רודריק, "האישה המזוקנת", יולדת את בתם המשותפת שלה ושל "השלד האנושי".

התגובה המזועזעת של הקהל הבהירה שהסרט עומד להיות פלופ רציני, ואם יש משהו שלא אוהבים בהוליווד זה להפסיד כסף. בניסיון נואש אחרון ת'ולברג חתך חצי שעה מהסרט, כולל סצנה בה הפריקים מסרסים את איש השרירים. אך דבר לא הועיל, הסרט הוכתר ככישלון ופגע בתדמיתה של MGM, שאף בחרה להסיר ממנו את הלוגו של החברה. הסרט חיבל גם בהמשך הקריירה של בראונינג, שהתקשה להמשיך ליצור סרטים.

אולם בשנות השישים הסרט זכה לעדנה. הוא התגלה מחדש הן על ידי הצופים, שבסיקסטיז הפכו הרבה יותר פתוחים וליברלים לקבלת האחר, והן על ידי המבקרים, שלפתע זיהו את העומק האנושי הטמון בסיפור ובדמויות. הסרט כבר לא נתפס כסרט אימה גרידא, אלא כטרגדיה אנושית מלאת חמלה, בה הפריקים הם האנושיים ואילו בני האדם "הרגילים" הם המפלצות. הסרט זכה לפופולריות מחודשת ובשנות ה-70 וה-80, אז הוקרן בבתי קולנוע בכל ארצות הברית בהקרנות חצות. בימינו הוא נחשב לאחד מסרטי האימה הגדולים ביותר שנוצרו, ואף השפיע על יצירות בתרבות הפופולרית, ביניהן הסדרה "אימה אמריקאית", שעונתה הרביעית שאבה השראה ישירה מהסרט.

לאורך הצפייה ב-"פריקס", הצופה אינו נחשף למופעי הקרקס עצמם, הם לא העיקר, אלא ההווי של אנשי הקרקס, אחורי הקלעים של חייהם העגומים. הזעזוע שחוו הצופים בשנות השלושים לא נבע מאיפור, אפקטים עתירי תקציב, או פסקול מצמרר, כי אם מעצם חשיפתם לפינות אפלות של החברה, כאלו שהאנושות מתאמצת לרוב להסתיר. בעולמנו רווי הדימויים החזרתיים והממוחזרים, שווה לצפות ב-"פריקס", פיסת היסטוריה מעוררת מחשבה.