אבוי, כמה שהיא לא מבינה. היא לא מבינה שבניסיון להיות מאוזנת, היא רק הפגינה עד כמה היא חפה מהבנה בסיסית של עקרונות הדמוקרטיה. בקריצה למרכז-שמאל, היא רק הבהירה שאצלה תמיד ינצח השיקול הפוליטי את השיקול הענייני. ברצון להיראות שקולה היא רק הוכיחה שהיא לא מבחינה בין התנהגות ממלכתית להתנהגות מלכותית – כזו שמאמינה ש"המדינה זה אני".
מירי רגב מאמינה באמת ובתמים שברגע השבעתה לשרת התרבות, הופקדה בידיה התרבות הישראלית. מבחינתה לא הוטלה עליה אחריות לדאוג למוסדות התרבות, אלא ניתנו בידיה מוסדות התרבות כדי להפעילם למען המשנה המדינית שלה ושל חבריה. היא מלכת תרבות טובה ומיטיבה, מירי רגב. ליצני החצר שלה לא ישעשעו אותה ואת באי ארמונה בלבד - היא תשלח אותם לקצווי ארץ למען ייהנו גם הנתינים מהשעשועים (את הלחם האחיד ישלחו במשאיות ממשרד הרווחה).
במדינה דמוקרטית - או מערבית או ליברלית או סתם מודרנית - זה לא עובד ככה. המדינה לא נמסרת לידי הזוכים בבחירות. הם מקבלים הזדמנות להציע חוקים לפרלמנט, להתוות דרך בנאומיהם, בהחלטותיהם וגם בשינויי תקציב. אבל כל אלה צריכים להיעשות מתוך נאמנות לא למפלגה ולא למחנה פוליטי, אלא למדינת ישראל כולה. כך על-פי חוק-יסוד: הממשלה. כך על פי ערכי הדמוקרטיה.
- הסרט על יגאל עמיר לא יוקרן בפסטיבל ירושלים
- מירי רגב עצרה את המימון לתיאטרון שמציג את ההצגה על המחבל הפלסטיני
חסרת התרבות
אין לכם הפרת נאמנות גדולה יותר למדינה מצד שרת תרבות מאשר צנזורה על אמנות "קיצונית" (ואיום בהפסקת המימון הציבורי הוא, מעשית, דרישה לצנזורה עצמית). אפילו על אמנות קיצונית בלי גרשיים. כן, אפילו על סרט שעוסק ביגאל עמיר. לחם ושעשועים זמינים בשפע ובזול ב"האח הגדול" ובמופעי אחרי הצהריים לילדים בקניון הקרוב למקום מגוריכם. האמנות קיימת כדי להיות אוונגרד, חלוץ לפני המחנה. היא קיימת כדי לאתגר, להכעיס, ללבות אש ולנתץ מוסכמות. היא נחוצה כי בלי חלוצים ללכת אחריהם, אנחנו נותרים רק עם קשרים ובלמים שמעבירים את הכדור ביניהם, ולא מתקדמים לשום מקום.
את זה בדיוק רוצה חסרת התרבות לשלול מאיתנו כחברה. את הסיכוי להשתנות, את המחשבות הטורדניות שגורמות לנו להפעיל את הראש והלב, את האש הפנימית שעשויה להניע אותנו לצעוד למקום אחר. מירי רגב לא עברה התפתחות מצנזורית ראשית לשרת תרבות. זה משרד התרבות שהוכפף לצנזורית הראשית.
שלא תהיה אי הבנה - אין לי שום רצון לראות סרט על יגאל עמיר. האיש הזה הרס לי ולילדיי העתידיים את החיים. האיש הזה הגלה אותי ממדינה שהציעה לי עתיד ורוד למדינה אפורה שמתבוססת בעברה ובפחדיה. אני לא יודע מה יגאל עמיר עשה למדינה; אני יודע מה הוא עשה לי.
אין לי רצון לראות את יגאל עמיר בשום סרט, וצר לי שפסטיבל ירושלים בחר לתת לו את הכבוד שנתן לו. מהמעט שקראתי על הסרט קיבלתי את הרושם – ואולי זה רושם מוטעה - שיש בו אלמנטים יחצ"ניים שישמחו את עמיר ומשפחתו. לא זה החשוב. אנשי הפסטיבל ככל הנראה חשבו אחרת. הם האמינו, יש להניח, שיש בסרט הזה מסר מעניין שראוי לדון בו בחברה פתוחה. בידיהם מסורה ההחלטה הזו, כי עליהם הוטל התפקיד למצות פעם בשנה את מה שהקולנוע יכול לתרום לשיח שלנו, לחשיבה המשותפת שלנו כחברה. לי עדיין קשה לקחת חלק בשיח ענייני על יגאל עמיר אחרי מה שעשה לי. אבל אם יש אחרים שרוצים בכך, זו זכותם. חובתה של מירי רגב כשרת תרבות לממש את זכותם. חובתה להעמיד לרשות החברה הישראלית את הקולות המאתגרים והמעצבנים ומעוררי המחשבות המקוריות והמוזרות והבעייתיות ביותר. אסור לה לנסות לעצב את התרבות בדמותה - זו המבקשת למחוא כפיים לכל דבר מוסכם ומשמים. זו מעילה בתפקידה. זו הפרת חובת הנאמנות שלה. זה בדיוק מה שהיא תמשיך לעשות אלא אם מספיק אנשים יבינו איזה נזק היא גורמת.
רועי פלד הוא מרצה בביה"ס למשפטים ע"ש שטריקס במכללה למנהל ודוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב