מי שיצפה ב"חמישים גוונים של שחרור" ללא הכנה מוקדמת, כמעט לא יחשוד שמדובר בסרט על יחסי שליטה, קשירות והצלפות. כמו רבים אחרים שעיקמו את האף מול ספרות המעריצים הארוטית (ברצינות, הסיפור נכתב במקור כמחווה אירוטית לספרי "דמדומים"), גם אני מעולם לא ראיתי את הסרטים או קראתי את הספרים, והאמנתי תמיד שמדובר ברומן רומנטי קיטשי על נפלאות הקינק הסאדו-מאזוכיסטי. מתוך ידיעה שהסרטים מיועדים לקהל נשי, הנחתי שאת הסאדו שיציגו שם, יציגו בצורה רכה למדי, אבל חשבתי שהפנטזיה שסדרת הסרטים מוכרת עדיין קשורה לשליטה ואלימות. תוך צפייה רצופה בשלושת הסרטים גיליתי ש"חמישים גוונים" מוכרת פנטזיה משעממת בהרבה: להתחתן עם גבר עשיר.
העולם מתחלק לשני סוגי אנשים, אלה שראו כבר את "חמישים גוונים", ואלה שלא יראו את הסרטים לעולם, אז אני לא מרגיש שיש צורך להימנע מספוילרים. למי שלא מכיר, הסדרה מספרת את סיפור אהבתם של סטודנטית צעירה ונרגשת בשם אנסטסיה סטיל ומיליארדר צעיר ומסתורי בשם כריסטיאן גריי. גריי הוא איש עם עבר מצולק וטעם ספציפי מאוד במערכות יחסים - הוא לא מנהל מערכות יחסים. במקום זאת, הוא נוהג לארגן יחסי שליטה קרים ועמוסי חוקים ותקנות עם הנשים שמוצאות חן בעיניו.
כשהוא פוגש את אנה, גריי מציע לה מין סידור שכזה בו היא תגור בחדר מיוחד בביתו, הוא יגיד לה מה לעשות ויעניש אותה אם תמרה את פיו או סתם אם יבוא לו. אנה מתפתה מאוד מההצעה, אבל לא מוכנה לקבל את היעדר האינטימיות ואת הגבלת החופש, ואחרי מאבק רומנטי מלא תהפוכות מצליחה לפתוח את ליבו ולגרום לו להתאהב בה ולזנוח את הטקסים היצוריים שלו.
הסרט הראשון עוסק כולו במשא ומתן שהם מנהלים על חוזה השליטה ביניהם (חוזה אמיתי, עם סעיפים ותתי סעיפים והכל). ברצינות, בין לבין יש איזה נשיקה לוהטת במעלית או סקס חפוז וחייתי, אבל רוב הסרט הם פשוט מדברים על התנאים החוקיים וההגבלות תחתיהן הוא יפליק לה בטוסיק. זה אמנם נשמע כמו הדבר הכי מוריד בעולם, אבל אני חייב להודות שכל הסיפור הזה באמת די מחרמן.
בסרטים שמיועדים לקהל גברי, כמו סרטי "מהיר ועצבני", ההנאה מגיעה מסיפוק אינסופי של הצרכים, עוד אקשן, עוד מכוניות, עוד פיצוצים. "חמישים גוונים של אפור" לא עסוק בסיפוק אלא בהשהייה של הסיפוק, מתעכב על הגברת המתח המיני, ולא על פריקתו. כמה שזה היה נשמע מטופש, שעתיים של דיון על חוזה הסכמה מיני, זה פשוט עובד. העלילה מפגרת, הדמויות מופרכות, סצנות הסקס מביכות, אבל אין מה לעשות, כל דיבורי החוזה היו לוהטים ביותר.
הסיפור השתנה מקצה לקצה בסרט השני, "חמישים גוונים של אופל". בסוף הסרט הראשון גריי מפליק לאנה יותר מדי חזק והיא מתהפכת על כל הסיפור הזה של הסאדו וזורקת אותו. מאותה נקודה, הסטייה המינית הפופולארית הופכת מקינק מסתורי ומפתה למחלה נפשית איומה שהוא חייב להירפא ממנה. בסרט השני גריי הופך ממיליארדר שתקן ומאיים לילד קטן ומסכן, נואש לאהבה ומתרפס. הפנטזיה האירוטית על הזר המפחיד והמסתורי התחלפה בפנטזיה הרומנטית על תיקון גבר פגום. עכשיו אנה כבר לא מחפשת לפלס את דרכה לליבו, אלא לשנות אותו מהיסוד.
למרות כמה הפלקות שמפוזרות פה ושם, הסרט השני מתמקד בהסבר על הילדות הקשה שהפכה אותו לסאדיסט, ובתהליך הריפוי מהנגע הרע הזה. דווקא היצירה שהייתה אמורה להביא את הסאדו-מאזו למיינסטרים, מצאה את עצמה משחזרת סטראוטיפים פרוידיאנים מיושנים ומופרכים על "הסטייה הנוראית". כשאנה אומרת לו במבט מזועזע, "שאבת הנאה מכך שהכאבת לי", כבר לא יכולתי להתאפק ופלטתי בתסכול, "כן ממי, זאת בדיוק הפואנטה. תפתחי ויקיפדיה, זה ממש שם בהגדרה".
עד סיום "חמישים גוונים של אופל" המהפך הושלם, הרומן האירוטי הקינקי הפך לרומן רומנטי עם ציצים. אבל אם הסרט השני עוד עסק בסאדו, גם אם על דרך השלילה, ב"חמישים גוונים של שחרור" לצד איזה עלה תאנה מזדמן בחדר המשחקים (אגב, יש יותר חנוני מ"חדר משחקים" מקטיפה אדומה?), כבר כמעט שאין זכר למוטיב הסאדו-מאזוכיסטי שפרסם את הסדרה. בסרט השלישי, גריי סיים לעבור את המהפך, הוא כבר לא מסתורי או מצולק, סתם מיליארדר חתיך וטיפה שתלטן מדי (אבל לומד להתחשב).
"חמישים גוונים של שחרור" לא סוחרת בשוטים ובגדי עור אלא ביאכטות ומסוקים פרטיים. כל הסרטים בסדרה עסקו בפטישיזציה של סממני עושר ואמצעי תחבורה יוקרתיים, אבל בסרט השלישי זה כבר הפך לכלי הפיתוי העיקרי. בסוף הסרט השני מתאזנת המטוטלת של יחסי השליטה, אז בשלישי לא נותר מיץ לסחוט מהרומן הזה. הסרט מתרחש אחרי שהם "חיו באושר ועושר", אחרי שהם פתרו את הבעיות שלהם, אחרי שאנה ריפאה את גריי והפכה אותו לגבר רומנטי ומידתי בהצלפותיו. ברקע עוד הוסיפו עלילת מתח מטופשת למדי, אבל סך הכל מדובר בסרט נטול סיפור. יש חתונה, קונים בית, אנה נכנסת להריון וגריי עושה על זה פרצופים, אבל זה סתם כרונולוגיה של זוג, לא עלילה אמיתית.
עלילה של סרט בנויה על מכשולים, התגברות על מכשולים בדרך להשגת מטרה זה חומר הבסיס של כל סיפור. למבנה הבסיסי הזה יש אין סוף וריאציות ופיתוחים, אבל המהות עדיין עומדת - בלי מכשולים אין עלילה. מה נותר אם כן בסרט (חוץ מעלילת המתח הצדדית)? פורנו. לא של מין חלילה, אלא של נדל"ן, חיי עושר, מטוסים ויאכטות. בניגוד לאירוטיקה, בה הסיפור הוא מנגנון הגירוי העיקרי, בפורנו אין סיפור, אלא הצגה ישירה של האובייקט הנחשק. אנחנו לא באים לראות סרט על שליח פיצה בר מזל, הסיפור הוא רק תירוץ להצגת האקט המיני.
ב"חמישים גוונים של שחרור" הסיפור הוא רק תירוץ לגרסה משעממת במיוחד של פורנו, פורנו "טוב לאנה": אנה מצליחה בעבודה, לאנה יש בית חדש, אנה מייבשת מישהי שמנסה להתחיל עם גריי, אנה שוכבת עם גריי, אנה יוצאת לחופשה, אנה נוהגת בוולבו ומשיטה יאכטה. בקיצור, ממש סבבה בחיים של אנה. הסרט הראשון דחה סיפוקים, השלישי רק מספק עוד ועוד, בלי שום תשוקה או הנאה. שוב ושוב, במונוטוניות עגומה, טוב לאנה, כמה כסף, טוב לאנה, איזה כיף. הפנטזיה השובבה על החוזה המוזר של מר גריי הפכה לסיור מודרך באתרים תיירותיים שבחיים לא יהיה לנו מספיק כסף לנפוש בהם. ברוכים הבאים לבית הקברות של פנטזיית הסאדו-מאזו, מכבדים את כל סוגי כרטיסי האשראי.