1. אמש (א') הסתיים רשמית פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בקאן. השנה חגג הפסטיבל 70 שנה להיווסדו, וככל שנה, המשיכו רבים מאנשי התעשיה והעיתונאים לעמוד בתורים ארוכים בתקווה להצליח להיכנס להקרנות נחשקות, למצוא את דרכם לאחד (או יותר) מעשרות הקוקטיילים והמסיבות שהתקיימו מדי ערב על הטיילת והיאכטות מסביב, ולוותר על דיאטה מאוזנת למען פחמימות, גבינות ויין רוזה. אבל למרות ההמתנה, ההתרוצצויות והחור הגדל בכיס, כנראה שאף אחד לעולם לא יתלונן על היותו חלק מהאירוע הגדול בתעשיית הקולנוע הבינלאומית, חוויה ייחודית שאליה שבים רבים שנה אחר שנה. 

אך בעוד השטיח נותר אדום והכוכבים היו זוהרים כתמיד, ברחבי העיר נראה כי אם ציינו את יום ההולדת העגול בחגיגות מיוחדות - הן היו שמורות למוזמנים בלבד. ההרגשה הייתה שהשנה הפסטיבל היה מאופק מהרגיל, מחוץ ובתוך אולמות הקולנוע.

2. אפילו שרת התרבות מירי רגב, ששוב הייתה הפוליטיקאית היחידה בפסטיבל שכולו מיועד לאנשי קולנוע ועסקים, לא הצליחה להגיד שום דבר שערורייתי מספיק בשביל לעשות יותר מכמה גלים קטנים ונשכחים. הביתן הישראלי נפתח בשנה שעברה בפסטיבל ושואף להמשיך את פעילותו מדי שנה במטרה לקדם יצירה ישראלית ויצירה זרה בישראל, להפגיש בין יוצרי קולנוע ולקדם שיתוף פעולה בין תעשיית קולנוע בארץ לזו הבינלאומית. אך לאור התמיכה המועטה שקיבלה רגב מאנשי תעשיית הקולנוע הישראלית בעבר, קשה להאמין שרבים הפועלים בתעשייה כיום היו בוחרים בה כנציגה של הקולנוע הישראלי בקאן.

מירי רגב פסטיבל קאן (צילום: יחסי ציבור)
מירי רגב פסטיבל קאן | צילום: יחסי ציבור

3. אחד הדברים העיקריים שהורגשו בפסטיבל השנה היה האבטחה הכבדה. בניגוד לשנים קודמות, הפעם הוצבו גלאי מתכות בכניסות לכל אולמות הפסטיבל, בנוסף למאבטחים שבדקו את תיקיהם של המבקרים. אם כי רמת האבטחה - שעלתה לפסטיבל מיליוני יורו - לא הייתה מפתיעה לאור החשש לפיגועים באזור, רבים התלוננו על איטיות בדיקות הביטחון שעיכבה כמה וכמה הקרנות. בסופו של יום, האירוע הבטחוני המשמעותי במהלך הפסטיבל התרחש לפני הקרנת עיתונאים לסרט "Le Redoubtable" של הבמאי הצרפתי מישל הזנוויציוס ("הארטיסט"), כאשר חשש לפצצה בתוך האולם הוביל לפינויים המגושם של העיתונאים מהאזור. לאור הביקורות שקיבל הסרט - מסתמן שרבים היו מעדיפים להישאר בחוץ בלאו הכי.

4. כמו בכל שנה, כל חברות ההפקה וההפצה הגדולות בעולם התארחו בפסטיבל וסגרו עסקאות של מיליוני דולרים. מבין כל אלה, לא הייתה חברה שעשתה הדים כמו נטפליקס, עם שני סרטים בתחרות הרשמית והפקות נוספות בהקרנות השוק. רבים מיהרו לדווח שבמהלך ההקרנה הראשונה של נטפליקס בפסטיבל, הסרט "Okja" של הבמאי הקוריאני בונג ג'ון-הו ("רכבת הקרח"), הקהל שרק בוז במשך דקות ארוכות לאחר הופעתו של הלוגו של חברת הסטרימינג.

מה שבמקרה שכחו לציין בכמה מהדיווחים הללו הוא ששריקות הבוז (שאף היו מהולות בכפיים) החלו בכלל עקב תקלה טכנית שמנעה מהצופים לראות חלק ניכר של המסך. כמובן שמיד החלו שמועות שהתקלה הייתה מכוונת – ראש חבר השופטים בפסטיבל השנה, הבמאי פדרו אלמודובר, כבר דאג להודיע מבעוד מועד כי לדעתו סרט שאינו יוקרן על מסכי קולנוע - כמו כל סרטיהם של נטפליקס - לא ראוי לפרס דקל הזהב הנחשק. עם זאת, נראה שלענקית הסטרימינג לא ממש אכפת. הן "Okja" והן סרטם השני בתחרות, "סיפורי מיירוביץ", בכיכובם של אדם סנדלר ובן סטילר, זכו לתגובות חיוביות מצד הצופים ולבטח רק יצליחו עוד יותר בעקבות המחלוקת בפסטיבל.

5. כמו חברות שמגיעות עם כמה סרטים לפסטיבל, כך גם ישנם שחקנים ושחקניות שמגיעים עם מספר פרויקטים ועובדים קשה במיוחד בריצות בין הקרנות, מסיבות עיתונאים ושטיחים אדומים. לואי גארל ומתייה אמלריק הצרפתים, וכך גם אל פאנינג, קולין פארל ואליזבת מוס הגיעו כל אחד עם שני סרטים לפחות, אך ניקול קידמן ניצחה את כולם השנה עם לא פחות מ*שלושה* סרטים ("איך לדבר עם בנות במסיבות", "נקמניות" ו-"Killing of a Sacred Deer") ומיני-סדרה אחת – העונה השניה של הסדרה זוכת הפרסים "קצה האגם". שלושה מתוך ארבעה הינו סטטיסטיקה טובה למדי, ורק "איך לדבר עם בנות במסיבות", קומדיית מדע בדיוני מוזיקלית של ג'ון קמרון מיטשל, שבה אל פאנינג מגלמת חייזרית, התגלתה כנפילה מאכזבת.

6. מה שלא כל כך עבד השנה היה דווקא הסרטים. רבים מהמבקרים ציינו כי לא בתחרות, ולא במסגרות הרשמיות מחוץ לתחרות, היה סרט שהרשים את כולם במיוחד. סרט הפתיחה, "הרוחות של ישמעאל" של ארנו דפלשן, היה כה סתמי שכולם כבר הספיקו לשכוח שצפו בו רק לפני כשבוע וחצי. אחרים שעשו רושם חיובי, כמו הדרמה המשפחתית האפלה "Loveless" של אנדריי זבייגינצב, "120 Battements par Minute" של רובין קמפילו, ו"Good Time" המפתיע של האחים ג'וש ובן סאפדי - גם הם קיבלו את מנת הביקורות השליליות שלהם, ולא היה קונצנזוס לגבי הסרט הטוב ביותר בתחרות, כמו שקרה בשנה שעברה עם "טוני ארדמן". דווקא שתי סדרות הטלוויזיה, "טווין פיקס" ו"קצה האגם", הוכתרו כאחד ההיילייטים של הפסטיבל, שכמובן ידוע בסלידתו לכל מדיום שאינו קולנוע מסורתי.

7. את הפרס הגדול, דקל הזהב, קטף בסופו של דבר "The Square" ("הכיכר") של הבמאי השוודי רובן אוסטלנד ("כוח עליון"), קומדיה שחורה ומרובת רבדים העוסקת בעיקרה באטימותן של האליטות החברתיות העכשוויות וניסיונותיהם הכושלים של אנשי המעמד העליון להיות ככלל האדם. ב-Grand Prix (או בשמו הפשוט יותר – המקום השני) זכה "120 Battements par Minute" שהתחבב על רוב הצופים במהלך הפסטיבל, ובפרס התסריט זכו בתיקו סרטו של יורגוס לנטימוס "Killing of a Sacred Deer" וסרטה של לין רמזי "You Were Never Really Here". סופיה קופולה הפכה לבמאית השנייה שזכתה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן עבור "נקמניות", ו-"Loveless" הרוסי זכה בפרס השופטים. למרבה ההקלה, אף אחד מהצרפתים הממוצעים לא זכה.

מעניין יהיה לראות אם וכיצד ישפיעו זכיות אלה על טקסי הפרסים הבינלאומיים השנה, שכן נראה שאף אחד מהסרטים לא השאיר רושם חזק מדי על הצופים. אולי בסופו של יום לא ייזכר פסטיבל קאן ה-70 בזכות הסרטים, אלא בזכות מה שקרה מסביב. למרות הכל, ישנה הרגשה גם בקאן שתעשיית הקולנוע מתחילה לנוע בכיוון חדש, ועתה, יותר מבכל שנה אחרת, כדאי להתחיל לצפות לדבר הטוב הבא.

mako תרבות בפייסבוק