את הפרדוקסליות של יום השואה אפשר לזקק לרגע אחד בדירת השותפים הראשונה שלי, בו מצאתי את עצמי עושה כלים לצלילי שיר הפרטיזנים. יש שיגידו, כמו השותף שלי דאז, שהדרך הנכונה לציין את היום היא לעצור הכל ולהתייחד עם הנושא - לבקר ניצולים, ללכת לטקס, לקרוא עדויות או לשים שירים מסוימים ביוטיוב. היתרון - אם כבר נכנעת לכבדות, אפשר ליהנות מחופש באורך יום משטיפת צלחות. אך מובן מאליו שהדרך הפאתוסית שאליה הורגלנו היא לא היחידה לחשוב על השואה ולשלב אותם בחייכם, היום או בכל יום אחר. במקביל לעליית הטקסים האלטרנטיביים גם יוצרי תרבות חיפשו בשנים האחרונות דרכים אחרות לעסוק בשואה ובמלחמה, בניצולים ובצאצאיהם, חלקם אפילו בחרו לעסוק בעיסוק עצמו. כמה דוגמאות לכך הן "הנכס", רומן גרפי של רותו מודן המתעד סבתא ונכדתה בטיול שורשים בפולין, התייחסות מבודחת ומבאסת לטקסים המיושנים בבתי הספר בסדרה "האחיות המוצלחות שלי" והפרק הכה-מדובר ב"זגורי אימפריה", שנתן לבבר זגורי הזדמנות נדירה לספר להמוני הצופים בסדרה למה הוא לא עומד בצפירה.
הקולנוע הישראלי והעולמי ממשיך לעסוק בשנים הכואבות ההן, ולמועדון סרטי השואה על שם "רשימת שינדלר" הצטרפו בעשור האחרון סרטים כמו "התנגדות", "האישה בזהב", "הרופא הגרמני", "המפתח של שרה", "הנער בפיג'מת הפסים" ועוד. לצידם, נוצרו גם סרטים אחרים - כאלה שאינם "סרטי שואה" פר אקסלנס. חלקם בקושי נוגעים בה, אחרים מביטים בה מרחוק, אבל כולם מתייחסים לנושא בדרכם הייחודית, ובכל מקרה שווה לצפות בהם. לנוחיותכם, הסרטים מוינו מזה שנוכחות השואה בו היא המשמעותית ביותר ומטה.
1. הבן של שאול
סרטו זוכה האוסקר של לסלו נמש ההונגרי הוכרז כבר אחרי הקרנתו הראשונה בפסטיבל קאן הקודם כסרט חשוב בהתפתחות הז'אנר המשונה שהוא קולנוע שואה. לכבוד זכה הסרט, שתסריטו פותח בחממה לקולנוע של בית ספר סם שפיגל בירושלים, בזכות החלטות יצירתיות יוצאות דופן, וכן הבחירה לספר דווקא על אחורי הקלעים של מפעל המוות. הסרט יוצר אינטימיות קיצונית בין הצופים והגיבור, זונדרקומנדו באושוויץ-בירקנאו, שבספק התקף שיגעון ספק גאולה מאוחרת משתכנע כי ילד ששרד את תאי הגזים ומת דקות ספורות אחר כך הוא בנו.
מאותו רגע והלאה שאול מתעניין אך ורק בהבאתו לקבורה יהודית ראויה, גם ניסיון המרד שמתרחש במקביל לא מצליח להסיח את דעתו. המחנה מצולם בצורה שהיא אנטי ספקטקל - המצלמה כמעט לא זזה מהפרצוף של השחקן הראשי, את המחנה בקושי רואים והגופות הנערמות סביב הן רק תפאורת רקע. להגיד שזה לא סרט לכולם יהיה אנדרסטייטמנט עצום - הוא איטי אבל מצריך ריכוז רב, מטריד, אינטימי מדי ומרוחק מדי כאחד. אך למתעניינים הארדקוריסטית בשואה או בקולנוע אסור לפספס אותו - סרט שואה כזה באמת לא ראיתם אף פעם.
2. פיצה באושוויץ
"זה אבא שלי, דני. הוא משוויץ שיש לו בי.איי כי הוא בוגר אושוויץ, ולימים סביב יום השואה הוא קורא High Season" - במילים אלה נפתח סרטו התיעודי של משה צימרמן מסוף העשור הקודם, בקריינותה של הבת מירי חנוך. האב דני הוא התגשמות החלומות של כל מחנכת שרוצה לראות את תלמידיה "מתחברים לזכרון השואה" - חד, מלא הומור ונכון להצטרף לכל מסע ומשלחת שירצו לארח אותו. אך למסע לפולין המתועד בסרט לא הצטרפו תיכוניסטים שרוצים לראות מקרוב גטאות ואז ללכת לH&M, אלא מירי ושגי, ילדיו שלו. הוא נחוש לסיים את הטיול כשהשניים מבינים טוב בהרבה את החוויה שעבר - כשיא הסימולציה יכלול לילה על דרגש במחנה אושוויץ - אך נכון לגלות שתקרת הזכוכית של ההבנה וההזדהות היא לא דבר שקל או שבכלל כדאי לנפץ. אם אתם לא מסתדרים עם בדיחות שואה זה לא הסרט בשבילכם, אבל ההפסד יהיה כולו שלכם.
3. הדירה
ובחזרה לישראל, שנות האלפיים. משפחה מפנה את ביתה התל אביב של סבתא גרדה שנפטרה זה מכבר, והנכד, ארנון גולדפינגר, מביא עימו מצלמה כדי לתעד את הפרידה מהבית ומזכרונות הילדות שממלאים אותו. אך בין ערימות הספרים ושלל הפיצ'יפקס מברלין הם מוצאים עיתון ישן, כותרתו "נאצי הולך לפלשתינה". גולדפינגר החליט לנער את העץ ולחשוף את הסודות שהסתירו סבא קורט וסבתא גרדה כל השנים, הנוגעים לקשר המוקדם בין התנועה הציונות לגרמניה הנאצית, והתהליך הפך לאחד הסרטים התיעודיים המדוברים והנצפים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. הסרט הוא יותר מתעלומה שהולכת ומתבהרת ככל שמתקדם הסיפור - הוא שואל שאלות על הצורה שבה אנו זוכרים את התקופה, הדברים שאנו מעדיפים להעלים ולהדחיק בסיפורי הגבורה על השורדים והקשר בין יהודים וגרמנים לפני המלחמה, מיד אחריה וגם היום.
4. ציפורי חול
קומדיה בלשית בכיכובם של ניצולי שואה, עם גילה אלמגור ועודד תאומי. סרטו הארוך הראשון של אמיר וולף נפתח עם מציאת גופתו של גבר מבוגר (תאומי), ללא כל סימני זיהוי מלבד מספר על היד. סיפורו של הנרצח מתגלה לנו בהדרגה במקביל בחקירה משטרתית ובפלאשבקים לחודשים שלפני מותו. זהו סיפור על גבר שאיבד הכל ובתחתית מצא את השואה - אותה שואה ממנה נמלט לישראל לפני שהחלה, וכעת הוא מבקש להפוך חלק ממנה ולברוא את עצמו מחדש כיהודי גלותי, רדוף זיכרונות כואבים שהוא עצמו לא חווה מעולם. המטרה - להיות שוב חלק מחברה כלשהי, וגם לעקוץ את הרנטה מנשים אלמנות (בהן אלמגור ומרים זוהר) שנהנות מתשומת לבו של גבר שרמנטי. החוקר שהופקד על התיק, אמנון (אמנון וולף), הוא בעצמו דור שני לשואה וכולו הכחשה ופחד - באחת הסצנות המצחיקות בסרט הוא מתעקש שאמו לא תספר לבתו הקטנה, שעושה עבודת שורשים לבית הספר, כמה נורא באמת היה שם - מה שיוצר משפטים כמו "האחיות שלי… שמתו… בסיבות טבעיות לגמרי… בגיל 13".
5. ממזרים חסרי כבוד
אין צורך להתעכב על אי הדיוק ההיסטורי שהוא מהות כל סרטו של קוונטין טרנטינו. סביר להניח שכבר ראיתם אותו, וגם אם לא, בטח יש לכם דעה מגובשת עליו שבגללה החלטתם שלא לצפות. ועדיין, יש מקום לציין שמדובר בסרט מרהיב, מצחיק ומהנה כמו שטרנטינו יודע (או ידע פעם, תלוי מה חשבתם על הסרטים שבאו אחר כך) לעשות. למקרה שאיכשהו פספסתם, מדובר בסיפור נקמה של צעירה יהודייה בשם שושנה (מלאני לורן), החיה בזהות בדויה בפריז, ושל פלוגת יהודים אמריקאים בראשותו של בראד פיט המגיעים לאירופה במטרה לכסח נאצים. בתסריט הדמיוני וספוג הדם הזה יש משהו משמח ומנחם, גם אם בצורה קצת פרמיטיבית.
6. אידה
יותר מכל דבר אחר, "אידה" הוא סרט יפה באופן שלא יעלה על הדעת. כל שוט בסרטו של פאבל פאבליקובסקי, המצולם בשחור לבן, מדויק ואסתטי להדהים. מעבר ליופי הזה מסתתר סרט אינטיליגנטי ורגיש מאוד על אישה שכל עולמה מתערער ברגע אחד. אנה, צעירה פולנייה העומדת להפוך לנזירה, והרגע הוא שהיא בכלל יהודיה בשם אידה - הוריה מסרו אותה למנזר כשהייתה תינוקת כדי להציל את חייה. היא יוצאת לפגוש את קרובת המשפחה היחידה שנותרה לה - אישה בעל אורח חיים הפוך לחלוטין משלה. המטרה היא כמובן לגלות קצת מאין באה, מה קרה לפולין ב-18 השנים שחלפו מאז המלחמה ולאן תמשיך עכשיו. הסרט, שזכה באוסקר לסרט הזר בשנה שעברה, מנימילסטי בצורה ובתוכן - יש בו יותר שתיקות רועמות מדיאלוגים עמוסים, אבל רגש יש בו המון.
7. הדיבוק
סרט פולני נוסף (קופרודוקציה פולנית-ישראלית, ליתר דיוק) שמתמודד אף הוא עם הפשעים המודחקים של החברה הפולנית, בפרט באזורים הכפריים. במאי הסרט, מרסין וורונה, התאבד זמן קצר לפני הקרנת הבכורה, והצפייה בו כמעט מצדיקה את המעשה - זה סרט מלא רגשות אשם ופחד מוות, סרט אימה שיותר מאשר להפחיד הוא מעורר בחילה ותחושת אי נוחות. בגרסה שונה מעט של האגדה היהודית והמחזה הקלאסי, איתי טיראן מגלם צעיר בריטי שביום חתונתו מגלה סוד אפל בשטח ביתו החדש, אותו קיבלו הוא וארוסתו הפולנייה מאביה. התנהגותו המשונה בטקס מקורה בהשתלטות על גופה של צעירה יהודייה בשם חנה, המבקשת לומר מגרונו את הדברים שאיש מאורחי החתונה - פרט לאחד, שהכיר אותה כשעוד הייתה בחיים - לא מעוניין לשמוע. שתי סצנות זכורות במיוחד מהסרט הן מהמרגשות שראיתי בהקשר זה, האחת היא מונולוג של הדחקה והשנייה של שבירתה.
8. זה בוודאי המקום
קשה מאוד לומר שסרטו של פאולו סורנטינו (שסרטו "נעורים" מציג בקולנוע לב בימים אלה) הוא סרט שואה. אמנם יש בו גיבור שהוא בן לניצול ותירוץ עלילתי בדמות נאצי שצריך ללכוד ולנקום בו. בפועל זה סרט מסע אמריקאי מאוד, מסעו של מוזיקאי דכאוני (שון פן) שפרש לפני שנים רבות מעיסוקו אך עדיין נראה כמו רוברט סמית' מהקיור. אפשר לחלץ ממנו תובנות על זכר השואה וההימנעות מעיסוק בה, על נקמה ועל זהות יהודית, אבל זה לא לגמרי העיקר. בקיצור, הסרט המושלם לסיכום היממה הזו, מעין "תם הטקס" אופטימי ומנחם.
* הכתבה פורסמה במקור ב-05.05.2016