סרטים שהשפיעו עליך כילד, אבל לא צפית בהם שוב מאז שעמדת על דעתך, עשויים להפתיע אותך כאדם בוגר באלף ואחת דרכים. עד לאחרונה היה לי נדמה שכבר חוויתי את כולן: "פלאש גורדון", שזכרתי כאפוס מדע בדיוני מרהיב, חזר אליי כיצירת קאמפ מובהקת, מגוחכת-אך-נהדרת; "מרדף חצות", שנורא אהבתי כסרט פופקורן, חזר אליי פתאום כמיני-יצירת-מופת; ואילו "אני והחבר'ה", שזכרתי בצבעים רכים, הכה אותי כאחד מסרטי הילדים הקשוחים ביותר אי פעם. ועדיין, מה שקרה לי עם "איש הגשם" הוא חוויה חדשה: למרות שצפיתי בו שוב ושוב בשנות ה-80, רק ב-2018 הבנתי על מה בכלל הסרט הזה.
הוא תכף בן 30, עובדה מעט מטלטלת בפני עצמה: הפרמיירה שלו נערכה בניו יורק ב-12.12.88. התאריך העגול הוא סיבה מצוינת לצפות בו בעיניים טריות, וזה בדיוק מה שעשיתי כשפתאום הוא צץ לי כאחת האופציות בטיסה לארה"ב (אבל אני מודה שהתמריץ המקורי לא היה "הבה נבחן את זוכה האוסקר הגדול של 1988 בראי הזמן" אלא "וואלה, מעניין אם הם יצנזרו את הסצנה שבה ריימונד מתחרפן כי צ'רלי רוצה לעלות איתו על מטוס").
אם נולדתם מאוחר מדי בשביל לתפוס את "איש הגשם" בזמן אמת או שסתם פסחתם עליו - אגב, הסרט זמין כעת לצפייה ללא תשלום ב-VOD של Yes- אז צ'רלי (טום קרוז) וריימונד (דסטין הופמן) הם אחים שהופרדו בילדותם. צ'רלי גדל להיות דושבג, סוחר מכוניות חלקלק וחסר מצפון שאפילו חברתו סוזנה (ולריה גולינו) לא מסוגלת לסבול את הציניות שלו. צ'רלי לא מודע כלל לקיומו של אחיו הבכור, שבשעתו הוגדר כ"אוטיסט מלומד" ובמונחים מודרניים הוא גבר עם אוטיזם קלאסי ועם תסמונת סוואנט, שמעניקה לו יכולות יוצאות דופן בכל הנוגע לזיכרון חזותי. פטירת אביהם של האחים, שמוריש את כל הונו דווקא לאח שלא יכול להשתמש בו מפני שהוא חוסה במוסד וממילא לא מבין את המשמעות והערך של כסף, מייצרת קשר מאוחר ביניהם.
"איש הגשם" הוא סרט מסע: צ'רלי חוטף את ריימונד מהמוסד ויוצא איתו לדרכים תוך דרישה ממנהלי המוסד להעביר לו מחצית מ-3 מיליון הדולרים של הירושה. אחרי הכל, העסק המפוקפק שלו עומד לקרוס והוא מאמין שזאת ההזדמנות האחרונה להציל אותו. אבל אז קורה מה שקורה בסרטי מסע; דווקא מתוך קשיי התקשורת, ולאחר סדרת משברים שנגרמת בחלקה מהגישה המסריחה של צ'רלי ובחלקה מהאוטיזם של ריימונד, האחים המופרדים מוצאים דרך להתחבר.
אם הייתם שואלים אותי על מה הסרט הזה, אני מניח שעד לטיסה המדוברת הייתי אומר משהו כמו "זה על שני אחים, אחד מהם עם אוטיזם, שמעולם לא באמת הכירו ומגלים אחד את השני כבגירים". לא סביר שהייתי מתלבט בכלל; זה סרט שצפיתי בו לפחות עשר פעמים בשנות ה-80, שתמיד אהבתי, ושאני זוכר עד לרמת המשפט והשוט. רק מול המסך של בריטיש איירווייז הבנתי שהתקציר שהיה לי בראש הוא בכלל, לגמרי, לחלוטין לא נכון. זה לא על ההסתגלות ההדדית של אדם מן השורה ואחיו שנמצא על הספקטרום; זה על שני גברים עם קשיים בהבעת רגשות שמקבלים הזדמנות לחיבור אמוציונלי אמיתי. במובן הזה, נכון יותר לומר ששני גיבורי "איש הגשם" ממוקמים על הספקטרום (ובמובן מסוים יש גם ספקטרומיסט שלישי, מפני שהאב כפי שהוא נחווה מצוואתו ומהזיכרונות של בניו היה מקרה קיצון של עצירות רגשית).
תמיד אהבתי את "איש הגשם" כסרט על אחים ואוטיזם וכיו"ב, אבל אהבתי אותו הרבה יותר כסרט על גברים והרגשות שלהם. זה שלח אותי לתחקיר על המקומות שמהם נולד התסריט, כי שם מסתתר בדרך כלל הלב של הסרט או לפחות הדופק שלו (דוגמה קלאסית היא "אי.טי", שבמקור לא היה בו חייזר. רק ילד שמתמודד עם הפרידה של הוריו). ושור אינאף, הנה כמה דברים שלא ידעתי על "איש הגשם" וסביר להניח שמעטים יודעים:
1) קים פיק, האדם האמיתי שעליו מבוססת דמותו של ריימונד, לא סבל מאוטיזם אלא ממחלה נדירה בשם תסמונת FG שבה אין הפרדה בין החלק הימני של המוח לשמאלי. אז פיק היה סוואנט, אבל הוא לא היה על הספקטרום.
2) ובתסריט המקורי של "איש הגשם" אין שום אזכור לאוטיזם. פגישה מקרית של התסריטאי בארי מורו עם פיק הייתה ההשראה לסיפור על גבר שיוצא למסע עם אחיו הסובל מ"פיגור התפתחותי לא מוגדר" ומהמאפיינים של תסמונת סוואנט.
3) אם לא דסטין הופמן, ההפרעה של ריימונד מעולם לא היה מוגדרת. הופמן תפקד בהפקה הזאת כמו לברון ג'יימס, השחקן שעל פיו יישק דבר, והוא היה זה שהתעקש לייחס לריימונד אוטיזם בתפקוד גבוה. הוא גם בילה שעות רבות עם אנשים שאובחנו עם אוטיזם כדי להתכונן לתפקיד.
4) והופמן עדיין לא הבין לגמרי מה הוא משחק, כי ריימונד - אדם שלא מסוגל לעשות דבר בעצמו - הוא בפירוש לא בתפקוד גבוה. הנקודה הזאת עולה שוב ושוב בטקסטים ביקורתיים שכתבו בשנים האחרונות על הסרט בידי אנשים על הספקטרום.
5) החיבור שיוצר הסרט בין אוטיזם לתסמונת סוואנט נחשב עד היום למקור של אחת הטעויות הרווחות בנוגע לאוטיזם בכלל: רק כ-10% ממקרי האוטיזם הקלאסי מאובחנים גם עם סוואנט. "איש הגשם" כן נחשב לסרט שעשה המון למען המודעות לאוטיזם בכלל, אבל באותה נשימה הוא גם הטעה דור שלם של צופים בנוגע לאופייה של ההפרעה ("רוב האוטיסטים לא מסוגלים בכלל לתקשר", אומרת בסרט דמות של פסיכיאטר. פסיכיאטר!).
6) ויש הטוענים ש"איש הגשם" נכשל לחלוטין בהצגת ההפרעה הספציפית של ריימונד, מפני שחלק מהתסמינים שלו מזכירים יותר אפתיה מאשר אוטיזם. הטקסט הכי מאלף שקראתי בהקשר הזה פורסם השנה תחת הכותרת - שימו לב - "למה 'שומרי הגלקסיה' הוא ייצוג טוב יותר של אוטיזם מאשר 'איש הגשם'" (למען הסר ספק, המאמר הופיע באתר שתרגום שמו הוא "לא מתנצלים על אוטיזם" וכתב אותו ג'יימס סינקלייר, שמציג את עצמו כמי ש"הקים את האתר במסע להבנת האוטיזם של עצמו").
7) לא פחות מ-15 חברות תעופה צנזרו את סצנת ההתפלפות של ריימונד לפני הטיסה. אחת שלא עשתה את זה היא קוואנטס האוסטרלית, שעליה אומר ריימונד את המשפט המפורסם והמצוטט "קוואנטס מעולם לא התרסקה". זה לא קשור בכלל למה שאני מנסה להגיד כאן, אבל זאת פיסת טריוויה כל כך נהדרת שהייתי חייב לחלוק איתכם.
כשרואים את "איש הגשם" כסרט גברים, בדגש על רגשות גבריים, מגלים שהכישלון או הכישלון-לכאורה שלו כ"סרט על אוטיזם" בטל בשישים מול מה שבאמת קורה שם, מה שבכלל קרה בהוליווד לסרטים-על-גברים בסוף שנות ה-80. זה עולם שלם, ספקטרום אם תרצו, שהצלילה לתוכו הולידה את ההרצאה שאתם מוזמנים אליה כאן למטה. אבל לצרכי שורה תחתונה, הנה העניין: במלאות לו 30, "איש הגשם" מתברר כסרט כושל וארכאי על אוטיזם, וכסרט פשוט נפלא על שני גברים.
אחרי 30 שנה: בחזרה ל"איש הגשם" בסינמטק תל אביב
האם "איש הגשם" הוא בעצם משל על העצירות הרגשית הכרונית של המין הגברי, והוא רק מתחפש לסרט אחר לגמרי? זה מה שינסה להוכיח תומר קמרלינג במסגרת סדרת ההרצאות בספריית סינמטק תל אביב, ביום שלישי הבא (27.11, החל ב-19:00). כרטיסים ממש כאן, ויש גם איוונט לפייסבוקאים.