ב-29 באפריל 2016 משהו מוזר התחיל לקרות בחשבון הסנאפצ'ט של כוכבת הרשת אנדראה ראסט. ראסט, שמתחזקת 2.5 מיליון מנויים ביוטיוב, 3.4 מיליון עוקבים באינסטגרם ו-100,000 עיניים בסנאפצ'ט, רגילה לחשוף את חיי היומיום שלה בפני כל העולם. באותו יום היא הכירה למעריציה את בת דודה טיילור, אותה לא ראתה חמש שנים. השתיים תכננו לצאת לקמפינג, בתקווה למצוא בית מבודד ביער שזכה לכינוי "Sickhouse", ושנקשרה בו אגדה אורבנית מצמררת. במהלך הימים הבאים הסנאפצ'ט שלה תפקד כרגיל – היא מתארגנת בבוקר, קונה ציוד לקמפינג, יוצאת עם חברים בערב – אבל לאט לאט הסטורי שלה התחיל להיראות כמו סרט אימה. וכשמזמוזי הנעורים בחיק הטבע התחלפו בצעקות מבוהלות, לעוקביה כבר לא היה ספק: זה באמת סרט אימה.
"Sickhouse" הוא סרטה הראשון של הבמאית האנה מקפרסון, שברזומה שלה מופיעים בעיקר סרטים קצרים וקרדיטים במחלקת הליהוק של סרטים כמו "הנבחר" ו"אומץ אמיתי". הוא גם הסרט הראשון בעולם שצולם כולו דרך סנאפצ'ט. כן, זה אומר ש-68 הדקות שלו צולמו כולן דרך אייפון שהוחזק ביד, שהן חתוכות לסצנות באורך מקסימלי של עשר שניות, שחלק נכבד מהן הוא בעצם סלפי – ושהסרט מצולם לאורך ולא לרוחב. אם היד הרועדת לא תעשה לכם כאב ראש, פטפטת הנעורים הבלתי פוסקת כבר תדאג לזה.
האגדה האורבנית המומצאת עליה נשען הסרט מספרת על בעל שחי עם אשתו בבית מבודד ביער, והרעיל אותה עד שגססה ומתה. בכל הזמן הזה הוא כלא אותה במרתף, וסיפר לקרוביה שהם לא יכולים לבוא לבקרה כי המחלה שלה מידבקת. לאחר שהיא מתה, הוא המשיך – וממשיך עד היום – להסתובב ביער ולפתות נערות צעירות לבוא לביתו, כדי לזמן עליהן גורל דומה. אין ספק שמדובר בקשקוש מפחיד כמו הודעת שרשרת מימי ה-ICQ, ולמרות שיש בו רגע או שניים של דריכות לקראת סצנות מקפיצות, די בטוח לומר שכל תכנית בוקר תהיה מפחידה יותר מהסרט הזה.
אלא שזה לא סרט על סיקהאוס – זה סרט על האנשים שמצלמים אותו. ההבדל כאן מכונן. אנדראה, כאמור, היא כוכבת רשת, וכזה הוא גם הקראש שלה, שון או'דונל, שכמוה משחק כאן את עצמו. שני השחקנים האחרים – ליין נייל בתפקיד טיילור, בת דודתה של אנדראה, ולוקאס גייג' בתפקיד השידוך של טיילור – אינם מוכרים, אבל מתנהגים בדיוק כמו שאתה מצפה להם להתנהג. לטיילור אמנם לקחו את הטלפון אז היא מפציצה את הסנאפצ'ט של אנדראה במקום, אבל כל הארבעה, כמו כל בן נוער אחר שנראה בסרט, מכורים לטלפון שלהם. הם משתפים את העולם בחייהם באופן כמעט אובססיבי, ולא רק בצדדים החיוביים שבהם, אלא גם במשברים, בריבים ובוידויים האינטימיים. לעזאזל, אחרי סצנת סקס קצרה (ששודרה לכל העולם!), הפונט הענק של סנאפצ'ט מכריז: "כבר לא בתולה". זה שיט קיצוני.
במאית הבקיאה פחות בהליכותיו של הנוער הייתה מתקשה להעביר את האווירה הזו, אבל מקפרסון נחושה שהסרט שלה לא ירגיש כמו סרט שעשתה חבורת מבוגרים, אלא כמו חייה האותנטיים של כוכבת רשת ממוצעת. לפיכך, יש דיון מתמשך בשאלה עד כמה צריך לשתף את העוקבים במתרחש 24/7 – ובשאלה מה צריך לספר להם ומה לא. אין ספק שהנערים מחוברים לטלפון שלהם דרך הווריד ומשתפים כל דבר שקורה, אבל הם לא טיפשים. הם חושבים ומנתחים את המתרחש בזמן אמת, וגם מתמודדים עם תוצאותיו – למשל, כשבת הדודה של אנדראה משתפת את הכתובת בה הן נמצאות בכיתוב לאחד הסנאפים שלה, מעריצים מגיעים למקום ודופקים בדלת.
הדבר הציב אתגר לצוות הסרט גם מבחינה הפקתית. בשלב כלשהו טיילור כותבת את שם חשבון הסנאפצ'ט שלה על המסך. יוצרי הסרט חשבו שאנשים יתחילו לעקוב אחריה – אבל לא ציפו שהם גם ינסו לעקוב אחריה בפלטפורמות אחרות, כמו פייסבוק ואינסטגרם, שלא היו לה. מעריצים אובססיביים מסוימים פתחו, אפוא, את החשבונות האלה, וגרפו אלפי לייקים על חשבון מישהו אחר. את מקפרסון זה שעשע, עד שהיא קלטה שחשבון טוויטר אחד לקח ברצינות את ההתחזות שלו לטיילור, וכתב בזמן אמת סוף אחר לסרט שלה.
ANDREA this is incredible! https://t.co/4sVcTN2F1l
— Taylor (@sweetbabaytay) June 15, 2016
עלילתית, הסרט הזה חלש. את כל המעט שיש לו הוא שואב בלי בושה מ"פרויקט המכשפה מבלייר" – שיצא, נזכיר, לפני 17 שנה, ושהיום נראה הרבה פחות מפחיד ממה שנראה אז, אלא אם כן יש לכם פוביה מכאבי ראש. אגדה אורבנית מרושלת? צ'ק; קמפינג ביער? צ'ק; הליכה במעגלים? צ'ק; דברים מוזרים שתלויים מעצים? רעשים משונים באמצע הלילה? בקתת יער מוזרה? צ'ק, צ'ק, צ'ק. לוקח לו 30 דקות להתניע, אבל מהרגע שהסרט עצמו מתחיל לזוז, הוא אוסף קלישאות אחד גדול. אי אפשר להחמיא לו על הסגנון, כי הסגנון שלו הוא הפלטפורמה; אי אפשר להחמיא לו על התסריט, כי הוא מאולתר; והשימוש שהוא עושה בפיצ'רים המובנים של סנאפצ'ט ממש לא מוסיף כפי שהיה אפשר לצפות. הוא כמעט מצליח לפרגן בטוויסט מגניב לקראת הסוף, אבל בסוף מחליט להתפשר על סיום טיפשי ממוצע. הכי הרבה פחד שתקבלו פה זה סצנות מקפיצות – ואפילו לא בגלל אימה אמיתית, אלא סתם כי החבר'ה המשועממים לא מפסיקים למתוח אחד את השני.
כסרט אימה, אפוא, הוא חסר כל ערך. אבל ב"סיקהאוס" עדיין יש משהו, גם מעבר להיותו אבן דרך טכנית בהיסטוריה של הקולנוע. וכל הדברים הטובים שיש בו נשענים על תחושה אחת: שזה אמיתי. ברור, הסנאפים שממשיכים אחד את השני חתוכים במקצועיות רבה, והעלילה מתקדמת בקצב מתוכנן, אבל לאורך כל הסרט ארבעת גיבוריו מתנהגים כמו שבני נוער אמיתיים מתנהגים. הם משתעממים, שותים אלכוהול, מעשנים חומרים שונים ("זה הולך לסבך אותנו שאנחנו מצלמים את זה?"), מתמזמזים, מספרים בדיחות לא מצחיקות, עושים פרצופים למצלמה, מתגרים אחד בשני סתם בשביל הכיף. וכמובן, הם תקועים בטלפון בקטע מלחיץ ממש. סיפור האימה אולי מופרך, אבל זה בבירור הסרט הכי אמין שראיתי אי פעם על הנוער של ימינו.
דרך הכנות הזאת מצליחה הבמאית להשחיל אמירות מעניינות על הנוער בכלל ועל תרבות הרשתות החברתיות בפרט. למשל, שהם אובססיביים כלפי עצמם – גם אם יש להם סיפור מעניין לספר, כמו הסיפור על סיקהאוס, הם תמיד יעדיפו לשים את עצמם במרכז. אבל השיתוף הבלתי-פוסק הזה הוא לא רחוב חד-סטרי – הם גם מגדירים את עצמם על פי התגובות שהם מקבלים. ואולי חשוב מכול – הם מפגינים דואליות מעניינת בזפזופ המתמיד שלהם בין מחשבה וניתוח להיעדר מוחלט של היגיון או סיבתיות. מצד אחד, הם אנשים חושבים, שאמנם משתפים את חייהם כל הזמן – אבל גם מתפלמסים בשאלה האם זה נכון או לא ומה זה אומר עליהם, ובכך מגלים מודעות עצמית די מרשימה. מצד שני, הם גחמתיים ומטופשים – (ספוילר קטן בהמשך) טיילור, למשל, מתוודה בשלב מסוים שהיא חיטטה בטלפון של בן הזוג של החברה הכי טובה שלה והעלתה תמונות עירום שלה משם לפייסבוק. למה שהיא תעשה כזה דבר? טיילור לא אומרת ואנדראה לא שואלת. הצופה כמעט מתפתה לחשוב לעצמו, ברור שהיא עשתה את זה – לא כי דמותה בסרט מצטיירת כקריפית מעט, אלא כי היא פשוט לא חשבה. היא ידעה שאסור לה, אז בגחמה של רגע היא עשתה את זה. מקפרסון אומרת פה בעצם – ככה זה בני נוער, עושים דברים מטומטמים בלי שום סיבה. רק שעכשיו הכול מתועד. ואם יש ב"סיקהאוס" משהו מפחיד, הרי שזהו הדבר – ולא איזו אגדה אורבנית מקושקשת על בית ביער.