קשה לצפות ב"טרמבו" בלי לחשוב על ישראל של 2016. הסרט, שביים ג'יי רואוץ' ומביא את סיפורו הבלתי ייאמן של התסריטאי ההוליוודי המצליח דלטון טרמבו, מחזיר אותנו לימי המלחמה הקרה ומתמקד ברשימה השחורה של הוליווד – הרשימה שסימנה אמנים שתומכים בצד הלא נכון של המפה הפוליטית במטרה לפגוע בפרנסתם. נשמע לכם מוכר? המצב הרגיש של הציבור האמריקאי בתקופה ההיא מואר באמצעות דמותו של טרמבו (בריאן קרנסטון, הלוא הוא וולטר ווייט ב"שובר שורות"), תסריטאי הוליוודי מוביל שמוצא את עצמו במשבר רציני כשהוא הופך להיות מוקצה בשל דעותיו הקומוניסטיות. הוא מבלה תקופה בכלא, דבר הפוגע בשמו הטוב, ומאלץ להמציא את עצמו מחדש כדי לשרוד, בלי לוותר על מה שהוא מאמין בו, והדרך הערמומית שבה הוא מצליח להתמודד עם החרם על מי שנחשד בתמיכה בקומוניסטים תגרום לכם לגגל במטרה לברר שמדובר בסיפור אמיתי.
אבל זה לא בא לו בקלות. מי שנמצאת שם כל הזמן כדי להפוך את חייו לגיהינום ולדאוג לכישלונו היא לא אחרת מהדה הופר, מלכת הרכילות של הוליווד, שמגלמת זוכת האוסקר הלן מירן. הופר היתה אחת הנשים המשפיעות בהוליווד, המעורבבת היטב באליטה הקולנועית – כזו שמילה שלה עשתה או מוטטה סרט. בעולם של רשתות חברתיות אין מקבילה לכוח כזה, אבל אז הטור שלה נקרא על ידי יותר מ-30 מיליון אמריקאים, והיא דאגה שהם ידעו בדיוק מה היא חושבת על תומכי הקומוניזם.
הצעירות של הוליווד פנטסטיות
אני פוגשת את מירן לשיחה במלון קלרידג' היוקרתי בלב לונדון. ספה במעלית המוזהבת, בל בוי שמוביל אותי לחדר מבושם, ודיים אחת בת 70 שאי אפשר שלא להעריץ את נוכחותה המרשימה.
הסרט עוסק ברשימה השחורה של הוליווד, ואני פוגשת אותך רק כמה שבועות אחרי שתנועה ימנית בישראל, "אם תרצו", פירסמה רשימת אמנים משלה בניסיון להשחיר אותם.
"נורא לשמוע את זה כי אני יודעת שיש אמנים נפלאים בישראל. ממש עפתי מהקולות המדהימים ששמעתי והגיעו משם – פשוט כי לא ידעתי שהם קיימים".
בסרט אמנים משלמים מחיר כי אמרו את דעתם. בישראל אמנים רבים נמנעים מהבעת עמדה פוליטית מחשש מהמחיר שהם עשויים לשלם, ואני תוהה אם זה משהו שקורה לא רק בביצה הקטנה שלנו אלא גם בהוליווד.
"כן, זה קורה גם בהוליווד במידה מסוימת. את רוצה להיות פופולרית ושאנשים יאהבו אותך, וזה מאוד קל לקחת את המילים של מישהי – אפילו במעמדי – ולהפוך אותן למשהו אחר. אפילו בקונטקסט השיחה בינינו, מצב שבו הייתי רוצה להיות רגועה ולא לחשוב על זה, למדתי שאני לא יכולה להיות נינוחה ושאני צריכה להיזהר תמיד, כי כל דבר שאני אומרת – אפילו בדיחה, או משהו שלא חשבתי עליו עד הסוף – יכול להיות מוצא מהקשרו ולהתנפח, להפוך לכותרת, ואז כבר אי אפשר לקחת אותו חזרה. הבעת דעה הפכה להיות דבר קשה יותר מפעם, ולכן אני חושבת שצריך להתבטא בשיקול דעת, עם טקט. אהבתי למשל שפטרישיה ארקט קמה ונאמה על שוויון שכר לנשים בטקס האוסקר האחרון. את עשויה לחשוב – 'זה טקס פרסים, זה לא הרגע לנאום נאום פוליטי' - אבל היא ידעה שזה הרגע שבו יש לה קהל ענקי, ולנאום שלה היתה השפעה אמיתית – חוקקו חוק בקונגרס אחריו, ואני מעריצה אותה על השימוש הנכון שהיא עושה בקול שלה".
מה את חושבת על הדור החדש של הכוכבות? את יכולה להתחבר לבעיות שלהן? את בטח מסתכלת על הצרות שלהן ומתפקעת מצחוק – בזמנך זה בטח היה הרבה יותר גרוע.
"אני חושבת שהנשים הצעירות של הוליווד הן לא פחות מפנטסטיות. במידה מסוימת כן, זה היה יותר גרוע פעם - אבל אני אוהבת את זה שהן לא מפחדות לדבר על זה. אנחנו פחדנו, וכשכן דיברנו אף אחד לא הקשיב. התקשורת לא כתבה על זה, ואני מאשימה אותה על מה שהיא בוחרת לדווח עליו. אני מאמינה שיש גל גדול של הבנה והכרה בכך שיש לנו בעיות ואפליה על רקע מגדרי וגזעי, הבנה שאנחנו כבר חיות בעולם חדש – זה כבר לא שנות ה-60, ה-70 או ה-80".
אפרופו הוליווד – יש המון ביקורת על כמה שהאוסקר גברי ולבן, וכולם עכשיו מבטיחים שזה ישתנה. את חושבת שזה באמת ישתנה?
"כן. אני חושבת שזה שינוי חשוב שחייב לקרות, אבל מעבר לשינוי במה שנראה על המסך, יש עוד שינוי חשוב לא פחות, והוא קשור למה שקורה לפני שסרטים מגיעים למסך, ליוצרים. אני חייבת להתגאות בבן הזוג שלי (הבמאי טיילור הקפורד; א"ר) ולומר שהוא עשה שני סרטים לטיניים לגמרי והביא למסך אנשים לטינים שהפכו לכוכבים, וששני גברים שחורים קיבלו אוסקר בסרטים שהוא היה מעורב בהם - אז הוא איש לבן שמעורב בקבוצות שונות של מיעוטים ונשים. אנחנו גם חייבים לבחון את הקהל ולשאול את עצמנו אם הקהל אומר לנו מה לעשות או שאנחנו מכוונים את מה שהוא יצפה בו. לפעמים זה כך ולפעמים זה כך. יש מקרים שיוצא סרט והקהל אומר – 'לא ביקשנו את זה אבל זה טוב', ויש מקרים שהקהל דוחה את מה שנותנים לו ואז הוליווד צריכה לבדוק את הדברים. בסופו של דבר הסרטים בהוליווד רווחיים. זו 'תעשיית הסרטים' – בהוליווד זו לא אמנות אלא תעשייה".
הסרט עוסק רבות בנאמנות למדינה ובבגידה בה – יש תחושה שאלה מילים שמוזכרות המון גם היום בכל העולם.
"בסרט יש שיעור ענקי לגבי החשיבות של חופש הביטוי. נראה לי שהתפקיד שלנו כאמנים הוא לבקר את החברה ולהציב מולה מראה. לעתים קרובות מדי מנסים להשתיק את האמנים שעושים את זה, ומפחיד לראות מה קורה להם במדינות שבהן אין חופש ביטוי. האמת היא שזה נושא מורכב מאוד, כי מצד אחד אנחנו רוצים חופש ביטוי מוחלט ומצד שני לא רוצים שיהיה חופש להסית – וזה בקלות יכול להגיע לשם. אם הימין הקיצוני יהיה בשלטון באמריקה, אני לא יודעת איזו השלכה תהיה לזה על החיים, אבל מה שברור לחלוטין הוא שתקציבים לאמנות יקוצצו מיד".
נראה לפעמים שלך, כאישה מפורסמת, יש יותר השפעה מלפוליטיקאים.
"אני לא יודעת לגבי זה. אני מאוכזבת מעצמי על זה שאני לא מדברת יותר על הדברים שאני תומכת בהם ועל זה שאני חוששת להשתמש בשם שלי למטרות פוליטיות. עכשיו כשאני חושבת על זה, את יודעת מה? תמיד צריך לומר את מה שחושבים, ואני לפעמים זהירה מדי".
"אחרי שניסית לזיין אותי – אני ממש שמחה לדפוק אותך"
דמויות כוחניות וקרות אינן זרות למירן, שגרפה את האוסקר שלה על תפקידה כמלכת אנגליה אליזבת השנייה ב-2006 – ואת הדה היא מצליחה לשרטט ככזו, אבל לא שוכחת גם לגלות את הסיבות להתנהגותה, את העובדה כי היא משתמשת בשיטות קיצוניות מתוך אמונה שהיא מצילה את המדינה מפני בוגדים.
מה מושך אותך לשחק דמויות קרות כמו הדה?
"אני מאוד נהנית לשחק דמויות שלא מראות רגשות, כמו מלכה עצורה, ומצד שני לשחק כאלה שמביעות כל רגש קטן, כמו סופיה טולסטוי. אני אוהבת שיש סתירות ומגוון דמויות, אבל תמיד אחרי ששיחקת דמות, תקבלי מיד הצעה לשחק את אותה הדמות בדיוק, אז את חייבת לסרב להצעה הזו ולחכות למשהו שהוא ההפך הגמור ממה ששיחקת. האמת היא שיהיה קשה מאוד למצוא מישהי כמו הדה. היא דמות שהיה מאוד מעניין לגלם כי היא חסרת רחמים, מצליחה, דעתנית, דמות שהייתה צריכה לוותר על הרבה ושהייתה ממש קריקטורה בחיים האמיתיים. היו מעט מאוד כמוה בעולם".
קראתי שיש לך תיאוריה שגורסת שהדה עברה התעללות מינית בצעירותה.
"כן, אבל זה לגמרי פרי דמיוני. זו השנאה שלה לצ'רלי צ'פלין שגרמה לי לחשוב כך, היא ממש רדפה אותו ולא עזבה. היה לה משהו אמיתי נגדו – והוא הרי אחד מאמני הקולנוע הגדולים אי פעם. האמת היא שאני חושבת שהיא לא אהבה אמנים. כוכבי קולנוע – כן, מאוד – אבל אמנים עם אמירה על החיים – היא לא רצתה שום דבר כזה. היא חשבה שצ'פלין היה פדופיל, והוא באמת אהב נשים צעירות, אבל היא עשתה משהו שהרבה עיתונאים עושים – היא ביקרה אותו ומכרה בזכותו באותו זמן. היא רדפה אותו כי אישה צעירה אמרה שהיא בהיריון ממנו – אחר כך הוכח שהילד לא שלו, אבל זה לא עזר לצ'פלין והיא המשיכה לרדוף אותו והייתה אחראית לעזיבתו את אמריקה. היא גם נישאה למישהו מבוגר ממנה בהרבה, אז חשבתי לעצמי שמשהו קורה פה. יש סצנה בסרט שהיא מאיימת על המנהל של חברת הפקה ואומרת לו 'אחרי שניסית לזיין אותי כל השנים – אני ממש שמחה לדפוק אותך', וזה גרם לי לחשוב גם על זה שבתחילת דרכה היא הייתה שחקנית צעירה ואני חושדת שהיא – כמו שחקניות אחרות באותן ימים – נאלצה לעבור דברים שהיום גברים נכנסים עליהם לכלא. אז כן, אני חושבת שאולי היא עברה התעללות מינית כלשהי".
הדה נקמנית ונוטרת טינה. גם את אישה שמתקשה לסלוח?
"אני נוטרת טינה לפעמים, אבל אחד הדברים הטובים שההתבגרות מביאה איתה זה שאת נוטרת פחות ופחות טינה כי את מרגישה שזה בזבוז זמן. למרות זאת, יש אכזריות בעולם הזה – לא פעם מצד התקשורת – שאני מאוד כועסת עליה. האמת היא שהמקרה שהכי מכעיס אותי קרה לנייג'ל הות'רן, שגילם את המלך ג'ורג' בסרט 'טירופו של המלך ג'ורג'' (שבו שיחקה גם מירן; א.ר). נייג'ל הוא הומו, חי כל השנים בפתיחות עם בן זוגו, הלך איתו לפרמיירות וניהל איתו חיים רגילים. הוא אף פעם לא ישב בריאיון ואמר 'אני הומו', אבל אף פעם לא הסתיר את העובדה הזו ולא העמיד פנים שהוא משהו שהוא לא. ביום שהוא קיבל את המועמדות לאוסקר על התפקיד הזה – שאגב, הכי הגיעה לו בעולם כי הוא שחקן מדהים – הייתה כתבה ענקית בעיתון על זה ש'המלך הוא מלכה' (כינוי להומו; א.ר), ופורסם שם משהו מרושע על זה שיש לו 'קן אוהבים' עם גבר – כשבפועל הם גרים יחד כבר 30 שנה. זה היה ממש מרושע, הומופובי ואנטי להט"בי. זאת פשוט הייתה מתקפה, וזה ממש מעלה לי דמעות בעיניים עכשיו. אני חייבת עכשיו לבדוק מי העיתונאי שאחראי לזה. זה מה שטוב באינטרנט – אפשר לבדוק דברים כאלה, ומה שבטוח זה שאני לא אדבר איתו שוב – ויותר מזה!".
מירן, שמודה שאינה משתמשת בשום רשת חברתית כמו פייסבוק או טוויטר, הפכה לכוכבת הרבה לפני עידן האונליין שלנו, וכשאני שואלת אם היא מרגישה שמה שהתקשורת מחפשת, מבחינת סוג הרכילות והחיטוט בפרטים הקטנים, השתנה במשך השנים, היא עונה שהיא באמת לא יודעת. "האמת היא שאני לא כל כך חלק מזה, אז אני מניחה שאת תדעי יותר ממני אם משהו השתנה", היא אומרת, "מובן שהאינטרנט שינה את המשחק לגמרי, ושאי אפשר לדעת מה יהיה, אבל ברור שהציתות למפורסמים (שבוצע על ידי צהובונים בבריטניה; א.ר) הוא נקודת מפנה בסיקור התקשורתי של סלבס בעולם".
למה באמת התקשורת הבריטית תמיד כל כך מרושעת?
"כנראה יש לזה קשר למרדוק (רופרט מרדוק, הבעלים של העיתון העיקרי בפרשת ההאזנות; א.ר), למרות שהרוח הזו של הרשע תמיד היתה שם, גם לפניו".