יש שיקראו לזה כת, ניסוי חברתי, יצירת אמנות פורצת דרך, פרויקט מגלומני, כר פורה להתעללות נפשית ומינית וכן, אולי גם הפקה של סרט קולנוע. "דאו" של הקולנוען הרוסי איליה חרז'אנובסקי התפרסם ב-2011 בכתבה מופלאה של המגזין GQ, שחשפה את המתרחש באתר הצילומים - מתחם סגור בו חיו מאות ניצבים ואנשי צוות בשחזור מושלם של ברית המועצות הסטאליניסטית, ותחת משטר טוטליטרי קפדני בהנהגת חרז'אנובסקי. בשנים שעברו מאז, אתר הצילומים כבר נסגר, תקציב ההפקה נגמר מזמן, אבל לא נודע מה עלה בגורלו של הסרט שכל הפרויקט נבנה לשמו - ביוגרפיה תקופתית של הפיזיקאי זוכה פרס נובל לב לנדאו (נושא שגרתי במפתיע).
כעת, אחרי כמעט עשור של ציפייה, אחד הפרויקטים השאפתניים (או המטורפים) בתולדות הקולנוע עומד סוף כל סוף לצאת לאקרנים. אנחנו אומרים "פרויקט קולנועי" ולא סרט, כי לפי הדיווחים האחרונים, מ-700 שעות חומר הגלם שצולמו בשנתיים בהן המחנה הסובייטי פעל, אנחנו עתידים לקבל לא רק סרט אחד, אלא אסופת סרטים, סדרות טלוויזיה, תיעודים אמנותיים ומדעיים, כמו גם "פרויקט חוצה מדיות". אבל לפני שנגיע לתוצר הסופי, נחזור לשנת 2009, כשחרז'אנובסקי, במאי קולנוע צעיר ומבטיח, שסרט אחד בלבד באמתחתו ("4"), הקים אתר צילומים ענקי בפאתי חרקוב שבאוקראינה, והוציא לדרך פרויקט אמנותי שיתופי שחרג מכל הגדרה שפויה של סט קולנוע.
כשנתיים לאחר שהוקמה, כתב המגזין GQ, מיכאל יידוב, ביקר את הקהילה האמנותית הסגורה וגילה משהו שנראה כמו כת נצלנית עם מנהיג כריזמטי וחולה מין, כשבמקום קשקושי גואל רצון על כישופים וכוחות על, חרז'אנובסקי השתמש בתירוצים אמנותיים כדי להצדיק את משחק השליטה המגלומני. לפני שנכנס לסט הצילומים (שכונה קטנה מוקפת חומה, כגודלם של שני מגרשי כדורגל) יידוב נאלץ להסגיר את חפציו ובגדיו, לקבל תספורת תקופתית מתאימה, ללבוש בגדים סובייטים אותנטיים (כולל תחתונים), ונאסר עליו להשתמש בכל ביטוי שלא היה קיים ב-1952, כמו גם כל התייחסות לכך שמדובר בסט צילומים.
כשנכנס לאתר, גילה מאות בני אדם שחיו במקום תחת חוקים קפדניים, מבצעים מטלות יומיומיות כמו טאטוא רחובות, תוך ויתור כמעט מוחלט על חופש בחירה. הניצבים בסרט בילו במקום חודשים רבים, חלקם יותר משנה, כשהם עובדים, מבלים וישנים בתוך המתחם. כמו כל פרט באתר, גם מגורי הניצבים עוצבו כשחזור מושלם של ברית המועצות הסובייטית, כך שהמשתתפים ממש חיו ביצירה התקופתית והטמיעו עצמם בתוכה לחלוטין.
נוסיף לכך משטר הלשנות פראי שהנהיג חרז'אנובסקי, ורמקולים חורקים שמנגנים המנונים רוסיים 24 שעות ביממה, מטרת היצירה מתבהרת - לגרום למשתתפים לחוות על בשרם את תנאי החיים תחת המשטר הדכאני והסגפני, ולהתעלל בהם עד שישכחו את קיום המצלמות, וכך להעניק ליצירה אותנטיות אנושית שאי אפשר לשחזר. בקיצור, "האח הגדול" עם תחתונים מגרדות, על פניו מתכון נהדר ליצירת אמנות טוטאלית. אבל בכתות כמו בכתות, מספיק לגרד שכבה אחת כדי לגלות את מפעל הניצול המיני שעומד מאחורי הקהילה הסגורה. יידוב מתאר את חרז'אנובסקי, מפי חבריו כחיה טורפת מינית, מי שבגיל הנעורים התפרסם כאמן הפיתוי של מוסקבה ונמשך לסיפורו של הפיזיקאי הגאון לנדאו כי גם הוא, ניחשתם נכון, היה הולל ידוע שקיים מערכת יחסים פתוחה עם אשתו.
אם עשן החרמנות והטוטאליות לא מספיק לכם, יידוב כמובן מביא עדות (אחת מתוך רבות) של צעירה שהוזמנה לתפקיד "עוזרת במאי". האישה, בוגרת טרייה של בית ספר לקולנוע, עברה את תהליך הקבלה ושינוי המלתחה ואז עברה עם חרז'אנובסקי שיחה אינטימית בעלת אופי מיני ומטריד, במהלכה שאל אותה מתי איבדה את בתוליה, האם הייתה שוכבת עם זר מוחלט במכונית והאם "החברות שלה זונות". במהלך השיחה הוא לא ניסה ליזום דבר באופן פיזי, אבל היא חשה שהוא ציפה כי תיזום בעצמה אקט מיני. זמן קצר לאחר השיחה הפוגענית, הודיעו לה שהיא מפוטרת ועליה לעזוב את הסט, כי היא והמנהיג "לא רואים את העולם באותה צורה".
אווירת הניצול המיני לא הוגבלה רק לסיפורים, כשהכתב מעיד שהוא בעצמו כמעט התפתה להיכנס למערך יחסי הכוח המיני הפרברטי שהונהג במקום. ביום השני לשהותו שם, הוא פוגש עובדת קפיטריה יפה וחביבה בשם אוליה שמזמינה אותו ואת הצלם לערב בדירתה עם חרז'אנובסקי ושותפה לדירה, שהוא "פיזיקאי" (כלומר ניצב או שחקן). הכתב מתרשם לגלות שגם הפיצ'פקס הקטנים במגירות עומדים בתו התקן התקופתי, ואז משתעמם ומובך מכך שהם נאלצים לנהל שיחת סלון ארוכה המוגבלת לכללי 1952 הנוקשים. המטרה האמיתית של הביקור מתגלה כשאוליה מזמינה אותו לחדרה, ומציגה לו את המיטה הקטנה עליה פרושה כותונת לילה. בקטע שקשה לקרוא היום בלי לחוש אי נוחות, הוא כתב, "זה היה רגע מוזר ואירוטי באופן עוצמתי, כמו חיה קטנה שמראה לי את הכלוב שלה". אוליה מזמינה אותו לבקרה מחר לבדו, הוא מבין את הרמז, מבין שחרז'אנובסקי שלח אותה אליו, שהקירות מרושתים ובתקרה יש מצלמה, ועדיין מעיד שכמעט התפתה.
למחרת, הבמאי רב עם הצלם שהתלווה לכתב, מכיוון שזה רצה לצלם את אוליה מתרחצת באמבטיה עם מגבת עטופה סביב ראשה כמו טורבן. הוא החליט לגרשו מהמקום, לא כי הייתה בעיה עם הצילום באמבטיה, אלא כי בברית המועצות הסטאליניסטית לא היה זכר לטורבן. למרות שאין בכתבה עדות ישירה לתקיפה מינית על הסט, מבין השורות ברור שהתנהלה שם קהילה שפעלה להשתלטות מוחלטת על חבריה, פיזית, נפשית, וכנראה גם מינית. יידוב מתאר איך אחרי ימים ספורים, הוא כבר הטמיע את חברת הפיקוח הקטנה בה ביקר, התרגל לבגדים ולחוקים, ואפילו מצא את עצמו מתרפס בפני חרז'אנובסקי ותוקף את עמיתו הצלם שאיים על סמכותו של המנהיג הנערץ.
החוויה האינטנסיבית והמטרידה שעברה בכתבה הפכה את הסרט לאגדה בעולם הקולנוע הניסיוני, אך כבר ב-2011 אצלו כל מקורות המימון וחרז'אנובסקי נאלץ לסגור את האתר. באחת השיחות עם יידוב, הוא כמעט הודה שהסרט הוא רק תירוץ להמשך קיום הקהילה האמנותית המסורה הפנטזיה (או הפנטזיה הטוטליטרית). באופן לא מפתיע, גם סגירת האתר הייתה גרנדיוזית ופרובוקטיבית, כשהיוצר שכר כנופיות של ניאו נאצים שיהרסו את הסט ו"יטבחו" באנשי הצוות באופן פרפורמטיבי.
בשנים שחלפו מאז סגירת האתר, הפקת הסרט ירדה למחתרת, וכמעט לא יצאו דיווחים על התקדמות ההפקה. תחקיר של "הטלגרף" מהשנה שעברה חשף כי חרז'אנובסקי נמצא בסכסוך משפטי עם חלק מהמשקיעים, וכי הוא מתבצר בלונדון עם שני מאבטחים וצבא עורכים שעובדים במרץ על היצירה חוצת המדיומים. בעוד שבאתר IMDB רשום כי תאריך היציאה של הסרט כבר עבר (אפריל 2018, באוקראינה בלבד), הסרט טרם שוחרר ולא נודעו פרטים נוספים עד השבוע שעבר, כשהאתר "Screen Crush" גילה את האתר הרשמי החדש של "דאו".
באתר האניגמטי מתוארת בקצרה הפקת הסרט, בהשתתפות מאות "אמנים, מדענים ופושעים". סרטון קצר חושף תמונות מההפקה, עם קריינות דרמטית שמבטיחה חוויה קולנועית מסוג חדש. לפי הסטרון, המשתתפים חוו על בשרם את התהפוכות ואורחות החיים של שנות ה50 וה-60 בעיר הסובייטית, חיו, הזדקנו, עבדו ואהבו, כשהכל מתועד ביותר מ-700 שעות חומר גלם. הדימויים בטריילר מציגים שחזור תקופתי מרשים וכמובן לא מעט מין ועירום. למי שמתעניין ב"ניסוי", הם מבטיחים כי בסתיו 2018 הם יציגו "דרך חדשה" לחוות את היצירה הקולנועית, שנפרשת על פני 13 סרטים באורך מלא.
מבט קצר על דף האינטרנט האפל מבהיר מיד שחרז'אנובסקי ממש לא יצא מהטריפ המגלומני, ונראה שזה לא יעשה חסד עם היצירה הסופית. בלי קשר להצלחת הסרטים, נראה שכוח המשיכה הרומנטי של אמנות טוטאלית לא עומד להיעלם בקרוב. במקרה של "דאו", הרצון להתמסר באופן מוחלט ליצירה, יחד עם מנגנונים בסיסיים יותר של כפייה פסיכולוגית מתחום הכתות, השתלבו יחד לסערה מושלמת של יומרנות וניצול. גם אם נקבל את כל מה שהתרחש בתוך המתחם פשוט כסגנון חיים ייחודי בהסכמה מלאה, כשמדברים איתנו על "ניסוי מדעי", 13 סרטים באורך מלא (כ-26 שעות!) ודרך חדשה לצרוך אמנות, אפשר להבין שעם כל ההמולה, סרט טוב כנראה לא הולך לצאת מזה.