פסטיבל ירושלים נפתח בסוף השבוע עם מנה גדושה של "סרטי איכות". פסטיבלי קולנוע, עם הפסקות קצרות לדוקומנטריים ואינדי אמריקאי, מתבססים ברובם על הפלג הזה בעולם הקולנוע, מה שמכונה לעיתים "ארט האוס", ולעיתים בכינוי הלא מדויק "קולנוע אירופאי" (בהגדרה הזאת אשתמש לשם הנוחות). אנחנו לא באים לפסטיבל קולנוע כדי לראות את הסרט החדש בסדרת "משימה בלתי אפשרית", אנחנו באים כדי לראות דרמות שוודיות מאופקות ואוונגרד צרפתי מטלטל. אולי נשעמם קצת במהלך הצפייה, אבל נעבור חוויה מעמיקה יותר, אמיתית יותר, מורכבת יותר ממה שנקבל מהוליווד.
אז זהו, שלא ממש. אחד הסודות השמורים על הקולנוע האירופאי (בהכללה גסה), בוודאי בעשרים השנים האחרונות, הוא עד כמה הקולנוע הזה אינו מורכב, עד כמה עמוק בפנים הוא ממש, אבל ממש פשוט. אין הכוונה לבקר את איכות הסרטים, מדובר לרוב בבחירה מודעת, הקולנוע האמנותי הפסיק לפתח עלילות מורכבות, וחרט על דגלו מינימליזם סיפורי שמשאיר אורך נשימה להתבוננות שקטה יותר במציאות. במקום פיתולים עלילתיים, ריבוי עלילות או טוויסטים מפתיעים, הסרטים מפנים את המאמצים והמשאבים, של היוצרים ושל הקהל, לאפיקים אחרים, בעיקר אסתטיקה וסאבטקסט.
התנועה היא משולבת, מצד אחד מרוקנים ומצמצמים את העלילה, ומצד שני חושפים אותה בצורה כל כך נסתרת, עד שרוב המאמץ של הצופה מוקדש לפענוח כמעט בלשי של הסרט, להבין מה בדיוק קורה פה, כי אף אחד אף פעם לא מסביר מה קורה. בקיצור, וסליחה על הקלישאה המיושנת, סרטי הפסטיבלים הם כמו בת זוג פאסיב אגרסיבית במיוחד – הם לא יגידו לך למה הם מתכוונים, כי אתה אמור להבין לבד, ומה אתה אמור להבין לבד? שהיא כועסת כמובן. כי הסרטים הללו לא רק מתאפיינים בפשטות עלילתית, אלא גם פעמים רבות בהשטחה של המשמעות.
הסרט "נערה" שהוקרן בפסטיבל לדוגמה, מספר על נערה בלגית שמתחילה תהליכים לשינוי מין (מזכר לנקבה), ובמקביל לומדת להיות בלרינה באקדמיה נחשבת למחול. הסרט מלווה את הגיבורה, ששותקת רוב הזמן, מתחנה לתחנה ב"חיי הטרנסית הצעירה", בלי לדלג על אף קלישאה: סוגיית השירותים המוכרת, לחץ חברתי והשפלות במסיבות כיתה, התעללות באיבר המין, אינטראקציה מינית לא פשוטה, סצנה בה מזכירים את שמה הגברי הקודם, התמקדות בפרטי הניתוח לשינוי מין והשפעות ההורמונים. עד פה זה מעט בנאלי, אבל אפשר להבין את השאיפה הריאליסטית והחינוכית של רשימת המכולת הזאת.
הבעיה בסרט, שמדגימה את הבעיה בסגנון הפאסיב אגרסיבי הזה הוא הסיום (זהירות, ספויילר), בו הגיבורה, ללא כל הגיון מעשי או רגשי, מחליטה לחתוך את איבר מינה. היא עושה זאת בגלל עיכוב קטן בתכניותיה, ולמרות שהסבירו לה שהמהלך יימנע את הניתוח שהיא כל כך רוצה. היא עושה את זה, בפשטות, כי הבמאי רצה לתת לצופים אגרוף בבטן. במקום מניעים, מכשולים והתפתחות רגשית, "נערה" מציע אוסף של רגעים מוכרים, עם בום גדול ודי מופרך בסיום. זה סרט אפקטיבי מאוד, ויש בו רגעים מאוד יפים, אבל בבסיסו הוא סרט פשוט ופשטני, תוצר של קולנוע שוויתר על מורכבות עלילתית לטובת מטוטלת בסיסית ביותר של רמיזה וזעזוע.
אדם סנדלר וגודאר
דוגמה מוצלחת וחיובית יותר לפשטות של הקולנוע האירופאי, והסרט הטוב ביותר שראיתי בפסטיבל הנוכחי הוא "דוג מן" של מתאו גארונה, סרט איטלקי פשוט ומינימליסטי שפועל על הצופה באפקטיביות, מותח ומרגש בלי להיגרר למחוזות הזעזוע הריק. הגיבור, מרצ'לו, מנהל פנסיון כלבים קטן בפרבר נפוליטני קטן ועני. הוא איש קטן ורך לבב, שמנהל מערכות יחסים מקסימות עם בתו הקטנה והכלבים שהוא מגדל. מרצ'לו הוא איש שנמנע באופן כרוני מעימותים, ולכן הוא הופך לקורבן מרכזי של הבריון השכונתי האלים סימונה, שמנצל אותו לביצוע פשעיו הקטנים (בתואנה שהוא 'חבר'), ורומס את חייו עד שמרצ'לו מגיע לנקודת רתיחה ומחליט להשיב מלחמה.
הסרט כמובן נראה מעולה, עם צילומים מרהיבים של השכונה הצחיחה והמתפוררת, והסצנות מבוימות ברגישות ובחוכמה, וכוחה המרכזי של היצירה היא בשני הכוכבים הראשיים, הברקות ליהוק שביצעו את תפקידיהם בשלמות. מרצ'לו פונטה בתפקיד הראשי כובש את הלב, עם גופו הקטן ורוחו החיובית והעדינה, הוא מצליח להעביר לצופה כמויות אדירות של כאב ותסכול, בלי להוריד את החיוך התמים מהשפתיים.
פונטה זכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן על תפקידו, אך גם אדוארדו פשה עצום המימדים עשה תפקיד חד פעמי בדמותו של סימונה. הפיזיות הגסה של סימונה, הכהות והבריונות עוברים בצורה אמינה וטורדת מנוחה. סימונה הוא גוש בשר עם פנים קפואות, כמעט לא זז או מדבר, כשמתחת רוחשת כל הזמן אלימות שמאיימת להתפרץ. הוא לא מקשיב למה שאומרים לו, אין לו בושה או רחמים, ובכל רגע הוא עשוי להתפרץ ולשבור למישהו את הפרצוף. הנוכחות שלו לצד מרצ'לו מייצרת מתח מתמיד שמניע את גלגלי הסיפור עד הסיום הדרמטי.
עד כאן ברור שמדובר בסרט טוב מאוד, שאני אישית ממש אהבתי. העניין הוא שגם בסרט הזה, המבנה העלילתי היה שחוק ומוכר עד אימה. גבר קטן וקורבני נקלע לעימות עם בריון אלים שדוחק אותו לפינה עד להתפוצצות. זאת השתלשלות עניינים אפקטיבית מאוד, אבל כבר ראינו אותה עשרות, אם לא מאות פעמים. אחת הדוגמאות הטובות והמוערכות למבנה זה הוא "כלבי הקש" של סם פקינפה משנת 1971, קלאסיקה קולנועית משובחת, אבל בת כמעט חמישים שנה.
"כלבי הקש" השפיע על עשרות סרטים, בהם גם "דוג מן", אך סרטו של פקינפה שוזר את מסכת ההתעללות בצורה הדרגתית ומעודנת יותר, כשהקירות סוגרים לאט לאט על הגיבור. ב"דוג מן" מדובר ברצף מונוטוני של התעללויות מרתיחות בגיבור, שהופכות את חווית הצפייה לסדנא לשליטה בעצבים. למעשה, במהלך הצפייה לא הפסקתי לחשוב על סרט די מחורבן שמשתמש באותו מבנה, "סדנה לעצבים" עם אדם סנדלר וג'ק ניקולסון. כמו "דוג מן", גם "סדנה לעצבים" מפעילה על הצופה מכבש לחצים בלתי פוסק שמרכיב את כל העלילה.
בשני הסרטים (ובעוד סרטים רבים אחרים שמשתמשים באותו מנגנון) הגיבור כל הזמן נדפק, כל הזמן סופג אי צדק, כל הזמן מוותר, ואנחנו הצופים כבר תולשים את השערות מרוב תסכול ועצבים. כשההתפרצות מגיעה בסיום, אנחנו חווים סיפוק ושחרור, כל האגרסיות שנבנו לאורך הסרט מקבלות פורקן, והמעגל האפקטיבי מגיע להשלמה. כדי להוסיף חטא על פשע, את האמפתיה שלו "דוג מן" משיג בעזרת שני אמצעים שנחשבים כמו טריקים זולים בסרטים הוליוודיים, כלבים וילדים. הסרט נע בין התעללות חסרת רחמים למתיקות אינסופית בתקשורת עם הילדה והכלבים. זה עובד מעולה, אבל מתוחכם וחדשני זה לא.
שוב, מדובר במבנה עלילתי בעל ערך רב, ולמרות שההתרחשויות נשזרות בצורה מעט גסה (בדומה ל"סדנה לעצבים"), הביצוע עצמו משויף וחכם. ועדיין, העובדה שסרט פסטיבלים עטור שבחים מתהדר במבנה עלילתי זהה לקומדיה מחורבנת של אדם סנדלר, מעיד על הבייסיקיות הבלתי נתפסת של קולנוע מסוג זה. לא ניכנס עכשיו לסיבות ההיסטוריות בגללן הקולנוע האמריקאי פנה למורכבות עלילתית סטייל כריסטופר נולן, בעוד האירופאי פנה לפשטות נוסח האחים דרדן, אבל אי אפשר להתעלם מהמגמה. לא רק נולן וטרנטינו, אלא אפילו סרטי מארוול (שאני לא מחסידיהם) מציגים עלילות מורכבות וחדשניות לאין שיעור מהקולנוע "האיכותי".
תוכלו לטעון שמורכבות סיפורית לא צריכה להיות השאיפה, שהלהטוטנות התסריטאית מוחקת את האנושיות של הדמויות, שמטולטלות מטוויסט לטוויסט בלי רגע של מנוחה, בלי רגע של מחשבה והתבוננות שקטה. אני מבין מדוע יוצרים בוחרים להשקיע את המאמצים בכיוונים אחרים, זאת בחירה ראויה ומוצדקת. לטעמי, כפי שציינתי קודם, הם לרוב מפנים את הזמן להסתרה וטשטוש של אותה עלילה בסיסית, טריק פשוט ששומר על הצופה ערני, אבל בסופו לא מניב יותר מדי תועלת, וממש לא מייצר עומק. זה עניין של טעם אולי, אבל בעיני נראה שהקונבנציות של הקולנוע הזה מגבילות את היצירות, מעודדות מנייריזם ובעיקר קלות מאוד לביצוע. בסופו של דבר, למרות מה שנהוג לומר, זה די פשוט להיות פשוט.