הסרט "מיומנו של צלם חתונות" העביר לי את החשק להתחתן. כשאני מספר על כך לבמאי והתסריטאי נדב לפיד, ניכר שאין לו שום בעיה עם זה. "סרטים הם הדבר היחיד שכמישהו אומר לך 'צפיתי בסרט ואחר כך הרגשתי נורא, נכנסתי לדיכאון' אז אני עונה 'תודה רבה'".
"מיומנו של צלם חתונות" מבוסס על ניסיונו האישי של לפיד. "תוך כדי הלימודים בסם שפיגל צילמתי חתונות", הוא מספר. "כך יצא שצילמתי במשך ארבע שנים בין 500 ל-600 חתונות להערכתי. בין מאות חופות לריקודים ראשונים היה לי זמן להרהר על הטקס הזה". בן דמותו של לפיד בסרט הוא י' (אוהד קנולר), צלם חתונות פלספן ועגמומי שנמצא עם הזוגות ברגעים המאושרים ביותר בחייהם, או לפחות אלה שנדמים ככאלה. הסרט עוקב אחרי צילומי החתונה של שני זוגות כאלה - יאיר וענת (דן שפירא ונעמה פרייס – בת זוגו של לפיד), והילה ואופיר (אלינה לוי ויעקב דניאל-זדה) – כשקולו של קנולר מלווה את התמונות ואת הדינמיקה המורכבת בין הזוגות המאושרים-לכאורה.
לפיד אמנם צילם מאות חתונות, אבל לא נישא מעולם ("היו נישואים קצרים לצורך ויזה אבל לא שווה להתייחס לזה"). גם כוכבות הסרט, פרייס ולוי, עדיין לא חוו את טקס הנישואים על בשרן. העובדה הזו לא הפריעה להם, לדבריהם, בתהליך העבודה. "כבמאי אני משתדל שלא לעשות תחקירים", מספר לפיד, "ואני לא אוהב כששחקנים עושים תחקירים. ב'השוטר', למשל, לא עניין אותי לעשות תחקיר על הימ"מ. יצאתי מנקודת הנחה שכגבר שנולד וגדל בישראל, אני מוכן לסרט הזה. אני חושב ש׳התחקיר׳ שהשחקניות היו צריכות לעשות זה בעצם להיות אישה בישראל - כל אחת מבינה מה זה להיות כלה. זה כאילו המצב האופטימלי אליו כל אישה צריכה לשאוף״.
פרייס: "כשקראתי את התסריט הרגשתי מיד מאוד קרובה לדמות. יש בה אמביוולנטיות לגבי מה זה כלה. מצד אחד, היא כן רוצה להיות מושא להערצה, ומצד שני - זה הפחד הכי גדול שלה. אחת החוויות היותר חזקות שהיו לנו בתהליך הייתה הביקור בסלון הכלות בו אלינה ואני עשינו מדידות. זה היה מפגש מעניין עם התעשייה הזאת, זה נראה כמו תהליך הכנה לטקס פגאני - מוזיקה שמפציעה פתאום ומקום ספציפי שבו הכלות צריכות להיעמד בתוך סלון הכלות סטייל רומיאו ויוליה, עם שמלות שאת לא יכולה לנשום בהן".
לוי: ״החוויה שלי בסרט הייתה מאוד מיוחדת. הכלה שאני מגלמת רוצה לחיות בתוך זוגיות, ומצד שני היא לא רוצה להיות חלק מפס הייצור הזה. זה נגע לי באופן אישי. במדינה שלנו יש הרגשה שכל העניין הזה הוא פס ייצור. אני בדיוק בתקופה כזאת שכל החברות הקרובות מתחתנות, אני מגיעה לחתונות האלה ויש בטקס הזה הרבה חוסר אמת. סוג של אובססיביות והמון לחץ. זה מפספס את כל הרעיון של חגיגת אהבה. זה כואב לי ומוציא לי את החשק״.
"יש פה שתי אנרכיסטיות שבאות לפרק את מבנה טקס הנישואים"
אחת הנקודות המעניינות בסרט נמצאת דווקא מאחורי הקלעים: הוא עוסק בזוגיות בדיונית, בשעה שבתוכו וסביבו נמצאים שני זוגות אמיתיים: פרייס ולפיד, ולוי וקנולר.
הסרט עוסק בפירוק של זוגיות. הוא גרם לכם להתבונן על מערכות היחסים שלכם בעין ביקורתית?
לוי: "אוהד ואני הכרנו לראשונה בצילומים, ואפשר להגיד שרק בפסטיבל קאן נרקם הקשר. בתקשורת הגדירו את זה עבורנו מהר מאוד, אני לוקחת את זה צעד-צעד".
לפיד: ״אלה השאלות שהסרט עוסק בהן: האם מערכת יחסים וחתונה הם דברים שקשורים אחד לשני, ואיפה עובר בכלל הקשר בין מונחים כמו אינטימיות, אהבה וקירבה לבין הרצון למסד אותם בתוך משהו, מתחת לחופה, באותו הפריים, באותה מיטה, באותה משכנתא. אני חושב שהסרט הוא בעצם חקירה של הקשר בין המוסד לרגש. אתה צריך להיות נאמן לחופש שאתה מנסה למצוא״.
נעמה, צילמת סצנות אינטימיות מול בן הזוג, איך זה היה?
"הכי נוח. גם אם היו לי סצנות אינטימיות עם אלינה הייתי מרגישה בנוח (צוחקת). אחד הדברים הכיפיים בקשר זה פלירטינג ומשחקים, זה לגמרי חלק מאהבה. כשנדב מביים, הוא נמצא במין תדר שאני בכלל לא יודעת אם הדברים האלו מגיעים אליו, אבל הוא יכול לענות על זה בעצמו״.
לפיד עושה ב"מיומנו של צלם חתונות" היפוך מעניין של קלישאת החתונות; בסרט, דווקא הנשים הן אלו שלא ששות להתחתן. "זה מאוד בולט שהנשים בסרט מוכנות ללכת מאוד מאוד רחוק, כל אחת בדרך שלה, בשביל לא להתחתן, והגברים הם שמנסים לקיים את כללי הטקס", אומר לפיד. "במובן הזה, אני חושב שיש פה שתי אנרכיסטיות שבאות לפרק את המבנה״. שבירת המוסכמות הזו, שבה נוקט הסרט לכל אורכו, בולטת באחת הסצנות הקשות בסרט, במהלכה מוטחת הילה על ידי צלם החתונות אל החול שוב ושוב.
זה היה מפחיד?
לוי: "כמו שרואים בסרט, אני עמדתי עם הגב לאוהד כך שלא ראיתי שהוא מתקרב. בסרט זה נראה מפחיד מאוד (צוחקת)".
לפיד: "זה היה מפחיד בדיוק כמו שזה נראה".
לצד זאת, השלושה מספרים על חווית צילומים מהנה ומשעשעת בחוף הים בקיסריה. "סצנת הריקוד הייתה חביבה עליי במיוחד", אומרת פרייס (שהיא גם רקדנית), ולוי נזכרת ב"'הפכה' המרשימה שדפקתי בגבעות. אי אפשר לשכוח את זה. פשוט התגלגלתי בגבעה וצעקתי 'הכל בסדר, הכל בסדר'".
"אם תבוא הצעה לטלנובלה, אקח אותה"
סרטיו הקודמים של לפיד זכו להערכה ביקורתית ועשו סיבובי פסטיבלים ארוכים. "השוטר" הוקרן בבכורה בפסטיבל לוקרנו וגם זכה בפרס ברדלס הכסף, קטף שלושה פרסים בפסטיבל ירושלים (התסריט, הצילום וסרט הביכורים הטוב ביותר), ונבחר לאחד מחמשת הסרטים הטובים ביותר של 2011 על ידי מבקרי הקולנוע בארה"ב. סרטו השני, "הגננת" (2014), הוקרן במסגרת היוקרתית של "שבוע הביקורת" בפסטיבל קאן והיה מועמד לשלושה פרסי אופיר. "הגננת" לא היה סרט פשוט לעיכול, ונראה שב"מיומנו של צלם חתונות" לפיד מקשה אף יותר על סיכויי הצלחתו המסחרית. אורכו החריג של הסרט – 40 דקות – יקשה עליו לזכות בהפצה מסחרית (זה לא קרה מאז "איה" ב-2012), ובוודאי יקשה עליו להתמודד על פרס אופיר לסרט הטוב ביותר.
"40 דקות זה האורך שגורם למפיקים להסתכל עליך במבט מזועזע ולהגיד 'מה נעשה עם זה?'", אומר לפיד. "אני חושב שלא ידעתי מה יהיה האורך של הסרט, רק ידעתי שהוא לא פיצ'ר. אני לא חושב שמישהו סופר למשורר שורות בשיר ואומר לו 'מה, אתה נורמלי? שיר של 3 שורות? מי יתייחס אליו?'. אני באמת חושב שכל עוד הסרט מעניין אותך ומסעיר אותך ומטלטל אותך, אז 40 דקות ו-40 שעות זה אותו דבר. אני חושב שהסרט הוא משהו בין נובלה לשיר, ולא רומן - שזה המקבילה לפיצ'ר. הוא חותך הצידה בהרבה מובנים את תהליכי הביניים ואת ההסברים ומנסה ללכת לעיקר הדברים".
חלק מזה זאת הבחירה שלא לתת אקספוזיציה לדמויות?
"אנחנו לא עוקבים אחריהן בתהליך שהן עברו לפני יום החתונה, אבל במובן מסוים אנחנו מקבלים את המהות היסודית שלהן. יש פה איזה אלמנט שירי, 50 דקות של ביורוקרטיה נחתכו מהסרט".
כשחקניות, אין לכן חשש שהסרט לא יגיע למספיק אנשים? אין רצון לעשות קולנוע מסחרי יותר?
לוי: "לחשוב בצורה הזאת זו לא מחשבה של שחקן ושל אדם יוצר. אני חושבת שהמפגש עם הטקסט הזה עורר בנו חשק וחדווה ליצירה הזאת מבלי שנשאל לאן היא תגיע וכמה אנשים יקנו כרטיסים לסרט. אני בטוחה שהסרט יגיע להרבה אנשים והם ילכו לראות אותו וידברו עליו, זאת הדרך האמיתית. אין דרך אחת נכונה".
פרייס: "מצב השחקנים והתעשייה בארץ הוא כזה שכמעט כל דבר שמתאפשר, אתה מנסה לעשות. עד עכשיו, לשמחתי, השתתפתי בסדרות שהרגשתי מאוד קרובה אליהן, וגם בסרטים כאלו. אני גם עובדת עם יוצרים שאני מעריכה מאוד. בלי קשר, אני חושבת שאם תהיה לי הזדמנות לשחק בטלנובלה, למשל, אני אקח אותה, כי גם זה חלק מהחוויה והדבר הזה של להיות שחקן".